שלושה ספרים מומלצים של שלושה גברים לבנים שתרגמתי או ערכתי
[נזכרתי לפתע שהבלוג הזה אמור לתפקד גם כארכיון של דברים שאני כותבת במקומות אחרים, או משהו. אז הנה משהו שכתבתי בפייסבוק בשבוע הספר שהיה ביוני ועלה אח”כ בבלוג המעולה החיים עצמם]
"זה שהרבה אנשים אוהבים משהו לא אומר שזה לא טוב"
[אני בשיחה עם אתי, לפני שנים]
"דרכו של איש מחונך הוא לדרוש את הדיוק בכל סוגיה וסוגיה רק באותה מידה אשר טבע הנושא מאפשר אותה. ברור שכשם שאצל המתמטיקאי אין להסתפק בדברים המשברים את האוזן, כן אין לדרוש הוכחות חותכות מפי הנואם."
[אריסטו, אתיקה ניקומאכית ספר ראשון סעיף שלישי, תרגום יוסף ליבס]
2. הקדמה לא מאוד מעניינת, אפשר לדלג
בכל שנה ביוני בא החג האהוב עלי, אח רביעי לשלושת הרגלים ובו אני מקיימת את מצוות העלייה לרגל לכיכר רבין עוד מימים שהיתה כיכר מלכי ישראל. רק שבשנים האחרונות החלפתי צד, פעם הייתי בצד של הקונים והיום אני מאחורי הדוכנים. משנה לשנה גדל מספר הספרים שאני מעורבת בהם – כמתרגמת, כעורכת, כלקטורית או סתם כצ'יר לידר חצי-רנדומלית – ולכן משנה לשנה יש לי יותר על מה לדבר עם האנשים שמעבר לדוכן, האנשים שאני הייתי פעם, ומשנה לשנה זה נהיה יותר כיף. הפעם היה כיף במיוחד כי יכולתי להמליץ על ארבעה ספרים יקרים במיוחד ללבי שראו אור השנה
3. הספר הראשון – להבין קומיקס מאת סקוט מקלאוד
[אני תרגמתי ומיכל פז-קלפ מהוצאת כנרת ערכה את התרגום, מילולית וגרפית – והיתה שם טונה עבודה גרפית. הספר יצא בשיתוף פעולה של הוצאת כנרת וסדרת "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]
גבירותי, רבותי וכל מי שגם וגם או לא ולא: את הספר הזה אתן חייבות לעצמכן. לא, ברצינות. אין לכן מושג באיזו התרגשות א/נשות אומרות לי, כשאני מספרת שתרגמתי את להבין קומיקס ושהוא ראה אור בעברית, עד כמה הספר הזה שינה את חייהן, טלטל את עולמן, היה התנ"ך שלהן בגיל ההתבגרות וגם אחר כך. ובצדק.
העובדות היבשות תחילה. להבין קומיקס הוא ספר על קומיקס בקומיקס. סקוט מקלאוד, יוצר קומיקס אמריקאי רב זכויות, לקח על עצמו לכתוב ספר קומיקס עיוני שמנתח מהו מדיום הקומיקס, מה מייחד אותו מסוגי מדיה אחרים (למשל ספרות או קולנוע), כיצד הוא פועל ומפעיל את הקורא/ת ומהו תהליך היצירה שלו. אם זה נשמע לכן יבש, אתן טועות טעות מרה. הספר הזה קצבי ודחוס, מסעיר ומרגש, מאיר ואף פוקח עיניים. הוא יסחוף אתכן כך שלא תוכלו להניח אותו מהיד, ואחרי שתקראו אותו שום דבר לא ייראה לכן אותו דבר. הוא יעשיר את ההתבוננות שלכן ואת ההבנה שלכן, הוא יחדד את היכולת שלכן לפרש מידע מילולי וחזותי, ועל הדרך הוא ילמד אתכן המון דברים על אמנות, על יצירה, על שפה ובעיקר על קומיקס. זה המבוא הכי טוב שאני מכירה לא רק לקומיקס אלא גם לתיאוריה חזותית, לאמנות, לספרות וליצירה. הוא מתוחכם אבל נגיש להפליא, הוא דקדקני ואחראי אבל גם כייפי ומצחיק, הוא מלא קריצות והפתעות והוא רווי בהתרגשות המיוחדת שמעוררים בנו אותם ספרים נדירים שבהם אנחנו מרגישות שהמחבר/ת מדבר/ת אלינו הקוראות בגובה העיניים ופותחת לנו שער לעולם חדש וקסום. הוא מתאים לכל אחת ואחד מגיל 12 עד 120 ומעלה, הוא ישנה את חייכן, ואתן תקראו אותו יותר מפעם אחת. ודעו לכן שלא צריך להיות חובב/ת קומיקס כדי להתאהב בו: המון א/נשות שבימים כתיקונים לא מתקרבות לקומיקס אמרו לי בהפתעה כמה הן נהנות ממנו.
4. הספר השני – טבעו של הכיף מאת דיוויד פוסטר וואלאס
[קובץ מאמרים של וואלאס שתרגמתי בנושא ספרות וכתיבה שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מי שהגתה, ליקטה וערכה אותו זאת נגה אלבלך. יצא בסדרה "ספרית פועלים – סיפורת", הוצאת הקיבוץ המאוחד]
יש משהו משותף לספר של וואלאס ולשני הספרים האחרים ברשימה, והדבר המשותף הזה, שפורט לי על מיתר גדול ומהדהד בנשמה, הוא עיסוק אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי, במנגנוני הפעולה של יצירות מהסוג שמכונה, לעתים בזקיפת חוטם קלה, "פופולריות". אני רוצה לדבר קצת על הדבר הזה עכשיו.
פעם סיפרתי למישהו בהתלהבות על איזה סרט או סדרת טלויזיה שאהבתי באובססיה, מן הסתם באפי או דוני דארקו או Let the Right One In (בגרסת המקור השוודית כמובן), והוא הקשיב כי לא היתה לו ברירה ובסוף אמר לי משהו כמו כן, אני מבין מה את רואה בזה, אבל בואי, זאת לא אמנות, זה בידור. לא מעט שנים חלפו מאז אבל התשובה שלו עדיין נעוצה לי בראש. אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים חושבת עליה, מתקוממת נגדה, מתווכחת אתה. מודדת מולה יצירות שאני אוהבת: אמנות או בידור? כי כשאומרים על יצירה שהיא בידורית, בואו לא נתכחש, בדרך כלל מתכוונים לומר שהיא נחותה, חנפנית, ומזה משתמע כמובן שמי שאוהב את היצירה הזאת הוא לא בדיוק אנין טעם. ולא שיש לי בעיה עם זה, כלומר לא שיפריע לי לגלות שיש לי טעם קלוקל. אבל אם יש לי טעם קלוקל אני רוצה לדעת את זה, לאמץ את זה, לעשות מזה נר לרגלי. וזה מה שאני לא מצליחה לעשות: כי ברגע שאני באמת אוהבת יצירה מסוימת, ברגע שהיא משתרגת לי בנשמה, אני לא יכולה שלא למצוא בה רבדים של תחכום ומשמעות ולחשוב שהיא יצירה טובה. ואז מה זה אומר, תגידו לי? זה אומר שאני מרמה את עצמי? שאני ממציאה תיאוריות מנותקות מהמציאות כדי להצדיק בעיני עצמי את האהבה שלי לתוצרים מסונתזים של תרבות שיווקית חנפנית? האם אני הופכת ליצור נלעג שמתפייט על הבוקה והטרואר של קוקה קולה?
נראה לי שאמרתי מספיק כדי שתבינו את הצמא שלי לקרוא דברים חכמים שיזרו איזשהו אור על היחס שלי למה שמכונה בידור, על המתח בין ההנאה העצומה שאני מרגישה הרבה פעמים כשאני "צורכת" יצירה פופולרית לבין האשמה והפחד שאולי ברגע זה אני הופכת לקורבן חסר דעת של מניפולציה שיווקית. אני לא יודעת מי טבעה את הביטוי גילטי פלז'ר, אבל אם אפגוש אותה יום אחד אני אכרע ברך לרגליה בהכרת תודה.
סלבוי ז'יז'ק, שגם ספר שלו תרגמתי פעם, כאילו מתעסק במתח הזה, מזווית של פסיכואנליזה וביקורת פוליטית-תרבותית. ז'יז'ק כותב יפה ומתוחכם והוא מכיר הרבה בדיחות טובות, אבל הוא לא באמת נותן לי תשובות לשאלות שמטרידות אותי. יש משהו ציני ומרוחק בעיסוק של ז'יז'ק בנושא הזה. אני מדמיינת אותו כמו חוקר מבריק במעבדה, אחד שיודע לנתח נהדר את התגובות של החולדות אבל מבחוץ, מהצד השני של זגוגית האקווריום. זה לא הניתוח שאני מחפשת. אני החולדה ואני רוצה ניתוח מבפנים, מנקודת המבט של החולדה. אולי לא החולדה שמתרוצצת במבוך אבל גם לא חולדה שיצאה לגמרי החוצה מהמערה/אקווריום ומשקיפה בהתנשאות על אחיותיה. נגיד חולדה שמתנדנדת על דופן האקווריום, לא פה ולא שם. או חולדה שהיא גם פה וגם שם.
סקוט מקלאוד, כפי שאולי יכולתן לקרוא בין השורות של הפוסט הקודם, מתקרב לזה אבל לא מגיע. הוא מאוהב בקומיקס – מדיום של יצירה פופולרית פאר-אקסלנס – והוא לא מסתיר את המאוהבות שלו ולא מתבייש בה. להבין קומיקס הוא שיר השירים של הקומיקס, ספר שבו מקלאוד מונה אחת אחת את מעלותיה של האהובה שלו ומסביר למה כולנו צריכות לאהוב אותה כמוהו. הוא מתאר את האהבה שלו מבפנים, לא בפרמטרים פסיכולוגיים או כלכליים אלא בפרמטרים אסתטיים, וזה נפלא. סקוט מקלאוד מסביר לי נהדר את הצד של הפלז'ר וכאמור לכולכן כדאי מאוד לקרוא את הספר שלו. אבל מקלאוד לא מתעסק בכלל בצד של הגילטי, אולי כי הוא לא מרגיש שום אשמה, ועל זה אני אומרת – אשריו וטוב לו, אבל אני לא שם. לצד הניתוח האסתטי אני צריכה שמישהו יכיר גם באשמה ובאמביוולנטיות שלי, ובשביל זה אני הולכת למלך האשמה והאמביוולנטיות, הלוא הוא דיוויד פוסטר וואלאס.
וואלאס מבין את הצד של הגילטי, אוהו כמה שהוא מבין אותו. האשמה מבצבצת כמעט מכל שורה של המאמר הכי ארוך והכי חשוב (לטעמי) בספר טבעו של הכיף, שכותרתו היא "E UNIBUS PLURAM: טלוויזיה וסיפורת אמריקאית". במאמר הזה, שהתרגום שלו תופס כמעט 90 עמודים בספר, וואלאס מדבר על הנזקים שמוצרי הרדי-מייד של הטלוויזיה גורמים (היום כבר אפשר לומר גרמו) לסופרים שגדלו על ברכיה ולספרות שלהם. אני לא אכנס כאן לפרטי הניתוח שלו, מי שרוצה לדעת שתקרא את הספר. כדאי לקרוא את הספר! אני רק אגיד שמבין השורות עולה שוואלאס צפה בהרבה טלויזיה. הרבה מאוד טלויזיה. ושהוא ביקורתי כלפיה אבל גם מאוד מאוד מוקסם ממנה. ושהוא לא מתכחש לביקורת אבל גם לא לקסם, והוא משתדל ככל יכולתו לתת ביטוי כן והוגן לשניהם.
מצד שני, לצד הביקורת על המוצרים הבידוריים של הטלויזיה, וואלאס (לאו דווקא במאמר הזה) ביקורתי מאוד גם כלפי מה שנחשב באותה תקופה, סוף שנות השמונים / תחילת שנות התשעים, כספרות "איכותית" – שבאותן שנים נטתה לכיוונים די מעייפים של מטא-ספרות. בראיונות אתו ביוטיוב, וגם בחלק מהמאמרים בספר הזה, אפשר לראות אותו מדבר על כך שהספרות של זמנו שכחה אולי שקריאה לא אמורה להיות שיעורי בית אלא כיף, ולפעמים גם מזכיר איך נראית ספרות שלא שוכחת את המחויבות שלה לכיף. תראו לדוגמא מה הוא כתב על דוסטוייבסקי: "אחד הדברים שהקנוניזציה וחובות ההגשה בקורסים מסתירים הוא שדוסטוייבסקי הוא לא רק דגול – הוא גם כייפי. ברומנים שלו כמעט תמיד יש עלילות מעולות, מזעזעות ומסועפות ודרמטיות להפליא. יש רציחות ונסיונות רצח ומשטרה וסכסוכים של משפחות לא מתפקדות ומרגלים, בחורים קשוחים ונשים יפהפיות ומופקרות ונוכלים שמנוניים ומחלות חשוכות מרפא וירושות מפתיעות ונבלים חלקלקים וקנוניות וזונות." (לפעמים ממש בא לי לזמן את וואלאס בסיאנס לבינג' של צפייה בשובר שורות או סמוך על סול, כל כך הייתי רוצה לקרוא ביקורת שלו על הסדרות האלה. הסמויה ירדה מהמסך חמישה חודשים לפני מותו, אני קצת כועסת שהוא לא כתב עליה כלום.)
אני חושבת שוואלאס היה חותם על מה שפראן ליבוביץ אמרה בהקשר של ג'יין אוסטן: כשאני קוראת, אני רוצה שייקחו אותי. אני רוצה להיסחף. תגידו מה שתגידו על מוצרי בידור, לסחוף הם יודעים, וואלאס ידע להעריך את היכולת הזאת לסחוף, גם אם כמוני הוא לא יכול שלא להרגיש אשם כשהוא נסחף. הוא שותף להיסחפות והוא שותף לביקורת על ההיסחפות הזאת אבל הוא מבקר גם את המבקרים שמסתכלים בבוז על ההיסחפות הזאת ואת הסופרים שכותבים ספרות שלא סוחפת. וואלאס הוא דוגמא מובהקת למי שיושב על דופן האקווריום במעבדה, לא פה ולא שם. והוא מבטא בצורה נהדרת וחדה וקולעת את הנוף שנשקף ממרומי הדופן הזאת, וכמה היא דקה וחותכת בטוסיק ולא נוח לשבת עליה לאורך זמן. אז אם גם אתן יושבות על הדופן הזאת, ואם כמוני אתן אוהבות לקרוא דברים שמנסחים בצורה מדויקת וקולעת את מה שאתן מרגישות, כנראה טבעו של הכיף הוא ספר בשבילכן.
5. הספר השלישי – הגשר מת מאת יונתן תורג'מן
[ספר מקור שערכתי, יצא בסדרה "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]
סוד מחדר העריכה: כבר בשלב די מוקדם של כתיבת הספר יונתן אמר לי שיהיה בו פרק על שלמה ארצי, ואני התחלחלתי. מה יש לך לכתוב על שלמה ארצי? כן, המנגינות שלו יפות ונדבקות, וכן, בילדותי קצת סגדתי ל"שוטי שוטי ספינתי", אבל איך אפשר להתייחס ברצינות למישהו שכותב שורה כמו "צמרמורת יש לי מקיפוח גם"? יונתן אמר שזה לא פתוח למשא ומתן ושאם בסוף העבודה אני לא אשתכנע ששלמה ארצי יוצר חשוב, מבחינתו הוא נכשל במשימה שלקח על עצמו בספר הזה. (ספוילר: לא נכשל.)
אריסטו, בציטוט שבראש הפוסט הזה, אומר שלכל דיסציפלינה רמת הדיוק שלה, ושלצפות מדיסציפלינה אחת (נגיד אתיקה) לרמת הדיוק והחומרה של דיסציפלינה אחרת (נגיד מתמטיקה) זה סימן של חוסר חינוך. בפרפרזה על זה אני אגיד שלכל מדיום ולכל ז'אנר של יצירה פרמטרים משלו לאיכות, ושלחפש במדיום מסוים (נגיד קומיקס) את מדדי האיכות של מדיום אחר (נגיד ספרות) זה סימן של פיל בחנות חרסינה. אני לא יודעת אם הציטוט המסוים הזה מאריסטו עמד לנגד עיניו של יונתן, שהוא אריסטוטלי מושבע, אבל אפשר בהחלט לתאר את הגשר מת כמסע חיפוש אחר מדדי האיכות שבאמצעותם אפשר להעריך יצירות במדיום שהוא מכנה "שיר יומיומי" ואחרים קוראים לו שיר פופולרי או פזמון ואני, כדי לוודא שתבינו במה מדובר, אומר שמדובר פשוט בשירים ששומעים ברדיו.
כי באמת, איזה סוג של יצירה יכול להיות דוגמה מובהקת יותר לגילטי פלז'ר? אני נוסעת במונית ביום שישי אחר הצהרים וברקע מתנגן "על המחנה נדלק ירח" ואני יודעת יודעת יודעת שמיליטריזם וכיבוש ואינדוקטרינציה ואיך שירים מתבנתים אותנו ללכת לצבא ומה הצבא עושה לאנשים שהוא פוצע והורג ומדכא ומה הצבא עושה מהאנשים שמתגייסים אליו ואיזה מעשים של הטרדה מינית ואונס וסתם סקסיזם מצוי ומשפיל היו בכל אותם מחנות שלווים ופסטורליים שמתוארים בשיר, ואני יודעת גם עד כמה השיר הזה ודומיו היו פס הקול המגדיר של ישראליות לבנה ומדומינת שהדירה מתוכה רבים כל כך, ובכל זאת אני לא יכולה שלא לשיר אותו בראש ולהיווכח בחצי גאווה וחצי מבוכה שאני יודעת את כל המילים ולהנות מהמנגינה וקצת אפילו להצטער כשהוא נגמר. כל הגילטי וכל הפלז'ר בקפסולה של ארבע וחצי דקות.
הכי קל ומתבקש, בשבילי לפחות, להתכחש לפלז'ר. כלומר להתבייש בהנאה שלי ואז לפטור אותה בציניות ולומר שהיא בסך הכל נוסטלגיה למשהו שחקוק בי מהילדות ומהנעורים. הכי קל, במילים אחרות, לתת להנאה שלי הסבר חיצוני, ביוגרפי-סוציולוגי, ולא הסבר פנימי, אסתטי. להציג את השיר כמניפולציה, להסביר למה הוא ושירים אחרים מפעילים אותי מבחינה פסיכולוגית אבל לא לחשוב ברצינות למה בעיני הנפש שלי, שלמרבה התדהמה והעלבון לא מצייתת לצווי התודעה הפוליטית שלי, הם פשוט יפים.
יונתן לא בוחר בפתרון הקל הזה. הגשר מת הוא ספר לא פסיכולוגי ולא סוציולוגי במפגיע. גם במקומות שבהם הוא מגיע אל סף הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, מקומות שבהם את כמעט מתחננת שיחצה טיפה את הסף הזה, שיביא קצת מהסאבטקסט אל פני השטח, הוא לא זז מילימטר מהאסתיציזם הפורמליסטי שלו. יהי לסאבטקסט אשר לסאבטקסט, אנחנו באנו לדבר פה על שירים, לא על החברה הישראלית וגם לא על נבכי הנפש של הגבר הישראלי המצוי (אם מדברים למשל על ש. ארצי). הסאבטקסט פועם מלמטה ומבעבע בין השורות מעצם הצורך הבוער לכתוב את הספר הזה, שהוא כולו כתב הגנה ואמנת יסוד של מדיום השיר הפופולרי, בעברית ובשפות אחרות, אבל הספר נצמד לשירים בלבד, מפרק אותם לגורמים ומראה את המנגנון האסתטי המורכב שמחולל את הדבר הזה ששירים ברדיו עושים לנו, מסביר את היכולת שלהם לשאוב אותנו למשך כמה דקות אל תוך עולם משלהם, ולמה קשה כל כך לעזוב שיר באמצע מרגע שהתחלנו להאזין לו.
כי שיר יומיומי, כך מסביר לנו הספר, הוא לא סתם "חיבור של מילים ומנגינה, משהו שפשוט בא ביחד". כבר אמרתי שיונתן אריסטוטלי טוב ומי שמכירה את הפרשנות של ג'ונתן ליר לאריסטו אולי השתכנעה שאריסטו מעמיד מטפיזיקה של תהליכים (דווקא יונתן לא השתכנע אבל מהכפת לי, זה הפוסט שלי). ושיר יומיומי, לפי מטפיזיקת השירים של יונתן תורג'מן, הוא תהליך. תהליך של מעבר ממילים (שהאתר שלהן הוא הבית) אל מנגינה (שהאתר שלה הוא הפזמון). זאת התזה של הספר בקליפת אגוז, אבל היופי של הספר הוא לא רק בתזה עצמה אלא בעיקר באופן שבו הוא מדגים את התזה הזאת על עשרות שירים מכל קורפוס הפופ/רוק הישראלי, ובעיקר, כאמור, על השירים של שלמה ארצי, שכפי שכבר רמזתי, אני לפחות השתכנעתי מהספר בחשיבותו כיוצר. המון שירים וחלקי שירים זוכים בספר הזה לניתוח מפורט ומותח שמראה באותות ומופתים איך רכיבים שונים של המלל, הלחן, העיבוד ולעתים אפילו הביצוע תורמים בשיר המסוים הזה לתהליך שמביא אותנו מהקוטב המילולי אל הקוטב הניגוני. הספר הזה הוא בין היתר מדריך האזנה – הוא ישנה את האופן שבו אתם מקשיבים, באחריות – ולמי ששואף לכך, הוא יכול גם לשמש מדריך לכתיבת שירים. ועל הדרך, בעיני, הוא גם בית ספר לאיך כותבים ספר עיון, הספר הכי מקורי וחדשני שיצא לי לערוך מעודי.
שלוש שנים בערך לקח ליונתן לכתוב את הספר הזה, והשנה המייסרת מתוכן הוקדשה לשלמה ארצי, שאפילו יונתן נאלץ להודות שלכתוב עליו זה (בפרפרזה שלי) לצלול אל נבכי תודעתו של הדוש הישראלי – חוויה לאו דווקא נעימה, כפי שרבות מכן ודאי יודעות. את הייסורים האלה אולי לא רואים בספר, אבל בין השורות עולה דמותו של הדוש ומבצבצת המודעות להיבט שכיניתי כאן הגילטי. ולמרות זאת, עם כל המודעות לצדדים הבעייתיים שבשירים של שלמה ארצי ואולי בפופ/רוק הישראלי בכלל, יש כאן גם אהבה גדולה לקורפוס הזה וכבוד רב גם ליצירה וגם למשיכה שלנו אליה ולהנאה שלנו ממנה. במובן הזה הגשר מת הוא הצלע הרביעית במרובע ששרטטתי: הוא לא כותב על המדיום רק מבפנים, באהבה נטולת ביקורת כמו מקלאוד, גם לא רק מבחוץ, בצינה מרוחקת כמו ז'יז'ק, גם לא מהדופן, לא פה ולא שם, באשמה שגובלת בשנאה עצמית כמו וואלאס, אלא מבפנים וגם מבחוץ, באהבה וגם במודעות ובביקורת. הוא בדיוק מה שהייתי צריכה ולא ידעתי.
6. הגילטי והפלז'ר, קומה שנייה (ויש גם ספר רביעי)
כפי שאפשר לראות מכותרת המשנה של הפוסט הזה, את שלושת הספרים שהמלצתי עליהם כתבו גברים לבנים. אני לא קוראת רק ספרים של גברים לבנים, אני לא מתרגמת ועורכת רק ספרים של גברים לבנים, אני לא אוהבת רק ספרים של גברים לבנים. למעשה רוב הספרים האהובים עלי אינם של גברים לבנים. ובכל זאת יצא שהמלצתי פה רק על ספרים של גברים לבנים. היה לי כיף לעבוד על הספרים האלה וכיף לי להמליץ עליהם, אבל אני גם מרגישה קצת אשמה. ככה זה. בכל אופן, הספר הרביעי מהשנה שאני גאה להיות מעורבת בו הוא דווקא לא של גבר לבן אלא של גבר שחור. זהו "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס. הוא יצא בסדרה "קו אדום דק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגמה אותו להפליא זהר אלמקייס ואני ערכתי את התרגום. אני לא אכתוב פה המלצה מפורטת כי זה לא קשור לפוסט וגם כמה אפשר לכתוב, אבל חפשו אותו בגוגל ותבינו לבד למה כדאי לכן מאוד לקרוא אותו.
andulkaphoto
discoholicmusic
ellievsbear
germansingergirl
stormborns
pixelskylines