הביטוי "שושנת יעקב צהלה ושמחה" מקורו בפיוט "שושנת יעקב" הנאמר בסיום קריאת מגילת אסתר בחג פורים.
הפיוט נכתב כנראה בתקופת הגאונים בין המאה ה-7 למאה ה-11 לספירה, והוא מתאר את שמחת היהודים, כאשר "יעקב" מייצג את עם ישראל, לאחר הצלתם מגזירת המן, כפי שמסופר במגילת אסתר.
המשפט המלא הוא "שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי", והוא מבטא את השמחה והצהלה של עם ישראל כאשר ראו את מרדכי היהודי לבוש הוד והדר בבגדי מלכות תכלת נישא בכבוד מלכים ברחבי שושן לאחר שאחייניתו הדסה אסתר הצילה את עמה מגזירת המן.
הפיוט נאמר עד היום בקהילות יהודיות רבות אחרי קריאת המגילה בפורים, והביטוי הפך לסמל לשמחה, ששון והצלה מאויב.
The phrase "The Rose of Jacob, Joy and Rejoicing" originates from the piyut "The Rose of Jacob," which is recited at the end of the reading of the Book of Esther on the holiday of Purim.
The piyut was written during the period of the Ge'onim between the 7th and 11th centuries CE, and it describes the joy of the Jews, where "Jacob" is perceived as representing the people of Israel, after their salvation from the decree of Haman, as recounted in the Bible in The Book of Esther.
The full sentence is: "The Rose of Jacob, Joy and Rejoicing, when they saw together the light-blue of Mordechai," and it expresses the joy and rejoicing of the people of Israel when they saw the Jew Mordechai dressed in majesty and splendor in the royal robes of blue, carried with the honor of kings throughout Shushan after his niece Hadassah Esther saved her people from the decree of Haman.
The piyut is recited to this day in many Jewish communities after the reading of the Book of Esther on Purim, and the phrase has become a symbol of joy, rejoicing, and deliverance from the enemy.