(או: למה צריך להיות נחמד יותר לנובים)
אני סבורה שהרבה אנשים שמעורבים בתרבות הגיקית סבלו או סובלים מבעיות בלמצוא את עצמם במובן החברתי. סיפור מוכר. ילדים שמתקשים למצוא תחומי עניין משותפים עם השאר; לפעמים הכישלון הזה למצוא מישהו לדבר איתו מצלק. הם הופכים שקטים, מופנמים או אדישים, הם עלולים לומר לעצמם שהם פשוט יותר אינטליגנטיים מהשאר, שאין גירוי אינטלקטואלי, סתם מוקפים באידיוטים , פשוט, זה העניין... הם מנסים להמתיק את תחושת הניתוק, לבדל את עצמם מהשאר כדי שלא ירגישו איך שהוא דוחף אותם החוצה.
אבל אז, יום אחד, כשהם בכיתה ו', ז', ח' - הם ייתקלו בפוסט ברשת החברתית. יחפשו סדרה שהם אוהבים ברשת. מישהו יזהה ציור או ציטוט במחברת שלהם, או את הספר המונח על שולחן הכיתה המקושקש. הם ימצאו קצה חוט. נושא שיחה משותף.
לרגע הם מופתעים, אך הם ממהרים להיאחז בו, בחשדנות מה, תוהים האם זה אפשרי. לאט בערוגה הזו שכולנו מכירים נובטות להן ידידויות. לעיתים זו ידידות אמת בכורה לילדות של קשרים נשכחים שלא הכו שורש.
הם צצים זה אחר זה, כפטריות בגשם. הם מבינים את הבדיחות והקשיים שלך. הם חכמים ומצחיקים יותר מכל אדם שפגשת אי פעם. הם מציירים כל כך יפה, כותבים באופן כל כך נוגע, הלב שלך נצבט מרוב הערצה וקנאה. נבנית לה קבוצה קטנה. אף אחד לא יודע איך בדיוק זה קרה, אבל היא שם לפתע. הצ'אט הקבוצתי עם השם המשונה והבדיחות הפנימיות שכולכם בורחים אליו כשאתם מרגישים שאין לכם מקום בחוץ. אתם יושבים מצונפים זה בתוך אהבותיו ודאגותיו של זה, סבך של בעיות נוער, ממים, ריפרנסים וצילומי מסך. אתם נצמדים זה לזה ונאחזים בכוח, אולי יחד לא תצליח התקופה הארורה הזו לשבור אתכם.
אבל האם אתם זוכרים את הפחד?
כששאלו אתכם על פרט בסדרה שכולכם אוהבים, עמוד התמך של ידידותכם, ולא ידעתם את התשובה. כשכל השאר הכירו את הספר ההוא שאתם לא קראתם. כשלא הבנתם איזה סרט הם מצטטים.
ופתאום הטעם המתכתי של הניתוק שוב מונח על לשונכם. החוט שקושר אתכם יחד נדמה כחומק מבין אצבעותיך.
ראיתם פעם את האנשים האלה שתוקעים מבט עקום? ראיתם פעם את הגיקים המנוסים, המשופשפים, נועצים את שיניהם בקורבן האומלל שלא הבין את הריפרנס, שלא זיהה את השם? אולי עוד יש לכם צלקות מהפעם ההיא שנשכו בכם.
כולם מפחדים. רוצים להראות שהם יודעים. כי זה מה שעושים, לפעמים. מתנשאים כדי לא להיקבר מתחת שוב. כי בכולנו יש את הפחד הזה. שהקבוצה הקטנה שלנו, שהתרבות הגיקית ככלל, תכחכח בגרונה ותשתעל אותנו החוצה כחתול שמקיא כדור שיער, כשם שהחברה עשתה פעם.
אבל כולנו היינו פעם חדשים. כולנו היינו פעם שיכורים מרוב אושר כשסוף סוף יכולנו למצוא את עצמנו במחשבותיהם של אחרים. כולנו מבועתים בעומק הלב שיפסקו שאנחנו לא בקיאים מספיק ויזרקו אותנו החוצה.
חוסר הביטחון הזה נחרת עמוק בתוכנו.
אתה כותב את זה בין השורות של הפאנפיק שכתבת, בפיקסלים של המימ ששלחת, בקווים של ציור הדמות האהובה עליך, בריפרנסים ובפיגרים שאתה מניח על המדף.
רק אל תזרקו אותי החוצה.
רק אל תזרקו אותי החוצה.
רק אל תזרקו אותי החוצה.
אין לי לאן ללכת.