חחח גדול

ברוכים הבאים לאתר שלנו על מלבן

[rectangle4u]

ח

חגית.

חושבת חשיבה חשובה, חוקקת חוקים חיש חש

חשש

חששתי חוששת חשוכים חיברו חברים חשובים.

חושך חריף חודר חלילה. 

חנן חיתן חתונה חלבית. חופה חולית, חתן חולה, חווה חקלאית, חלה חמוצה, חמה חמה.

חג חורין=חפלה

חדווה חירבנה, חסר חילבה

חוסן חימם חופן חמין. חמי חלב חוכית חמודה.

חבל חרוך חורר חול,

חודה חבה.

חברים

חיה חאוד חיף חיתכם

חאללה חיי

חגית

חחחחחחחחח

[rectangle4u]

Gunz n' Roses - רובים ו' שושנים

הלהקה האגדית, גאנז, בניצוחה של סלאש הגדול, הגיחו סוף סוף לישראל לאחר ארבעים שנות מנוחה. תצחקו תצחקו.. אבל גאנז ליוותה אותי בתקופות היסודי הקשות ביותר, בזמן שלירון פדידא עשתה עליי חרם אני נהגתי להסתגר בחדר עם בוהמייאן רפסודי באוזניות (זה לא קשור לגאנז, סתם רציתי לציין. שיר מעולה). לכן, גם אם לסלאש אין דוקטורט בוירטואוזיות.. תמיד אשמור לו אמונים ואתרגש כמו בת 12 מעריצה של ג'סטין בביבר חחח. אז אתמול, ה15 ביולי 2017 אני הייתה עדה לפאקינג היסטוריה!! כמה וואו כמה שואו כמה זבנג!! הלכתי עם כמה מחברי הקרובים- טיסן, אנוף, רציף וקרקפת, אותם הכרתי בקורס לאפסנאות תקשורתית. אני לא אלבין ברבים ופשוט אגיע לנקודה- שלוש שעות של אורגזמה באוזני. וואו. וואו. וואו. אקסל רוז קרע את הבמה (כמעט נפל כמה פעמים חחח בכל זאת זקן), שימיני ביירין הרעיד את הבמה עם התיפוף וכמובן הקלידנית שהייתה לא משהו. תודה. תודה לכם גאנז נ' שעשיתם לי ת'שנה. זהו רגע שללא ספק אספר עליו לנכדים שלי (והם גם ילמדו עליו בחוברת היסטוריה בבית הספר חחח). 10/10 אל תקשיבו לקנאים.

  אפרת

[rectangle4u]

שבת קודש לכל המלבנים שלנו קבלו מלבן יפה על ראש יפה

[pita-bread-party]

פעם-בכמה-זמן: חזרנו

חזרנו

טמבלר ואני

ועכשיו אנחנו

שוב אנח

נו

אתם יודעים לבד

מי שלא קופץ

אדום

ומי שלא רוחץ

גרדום

וכמה שלא ננסה, כליל,

אנחנו כלואים במעגל האהבה

והוא לא נגמר

לא

לא נגמר

לא

הוא לא

נגמר

כליל

ואת לא

תגידי לו

אז די

ארנבים

על המדשאות של החיים

אנחנו לא מוותרים

-

חזרנו.

[rectangle4u]

שווה קריאה, מומלץ. חשוב. רץ בווצפ

[rectangle4u]

עדכון 7#

יש לי מנקת בית מיוחדת. אישה מקסימה, לטינית, בת 90. הלטינית היחידה בעולם עם עיניים כחולות, כך היא סיפרה. שניה לפני שהילדים חוזרים לבית הספר, הרחובות יתרוקנו והשקט יציף את הרחובות. המנקה שלי, דלית, נעצרת ליד משקוף הדלת, צועקת בלטינית: ״Non calor sed umor est qui nobis incommodat״ ויוצאת. אני לא יודעת מה היא אמרה, אבל הובילה אותי דלית להחלטה לעשות סדר בבית ובראש שלי. ידעתי שייצא משהו מזה שלא דיווחתי על השהייה הלא חוקית שלה בארץ. יצאתי בעקבותיה והחלטתי לנסוע לסופ״ש בעיר הצעירה והנצחית, קלנסווה, כדי להתנקות ולהכין את עצמי לקראת השנה״ל החדשה. מה אתם חושבים? שרק הילדים הולכים ללמוד? מה פתאום. אני מתחילה את שנתי השניה באוניברסיטה לעיצוב תחתיות קפה על שם ישראל גל, ראש עיריית קריית אונו, עיר מולדתי האחת והיחידה. אז כך ישבתי בסוויטה בקלנסווה, כשלפתע שלוש נקישות נשמעו מדלת ביתי. שם חיכה לי הדוור, אותו לא ראיתי מעולם. הוא היה צח כשלג, לא דבק בו רבב. אחרי הכל, עברו חודשים מאז הפרידה שלי ושל אבי, לא אוכל לחכות למחילתו לנצח. ברגע שהסתכלתי בעיניו הבורקות והכחולות, ידעתי שזאת אהבה. לפני שהצלחתי להשחיל מילה הוא ברח יחד עם חתימתי, והשאירני עם מכתב וגעגוע אינסופי. ימים ולילות חיכיתי לאלמוני כשלבסוף החלטתי להמשיך בחיי ולהתקדם האלה. בדרכי חזרה לגבעתיים, אני נזכרת בכל זכרונותי הטובים מהעבר. אני בשיא גילי ומה לא עשיתי? פתחתי מכון כושר לרושנים, בית מלון למשפחות שכולות באילת, קניתי את פריגת ומכרתי אותה לנזקקים, ובקיצור- מה לא? אך בכל זאת, זה לא מספיק. מה אנחנו כבר? בגדים בלויים בקולקציית הסתיו של אלוהים? אני חוזרת הביתה מלאת אנרגיה להתחיל את הפרק הבא בחיי. כשפתחתי את הדלת הופתעתי לראות את ביתי ריק מחפצים. אבדתי את עשתונותי. נרדמתי וכשפתחתי את עיניי מצאתי עצמי על ריצפת הסלון. או שזה בכלל המטבח? אני כבר לא יודעת. הדלת נפתחה מעצמה ושם מחכה דלית. ״דלית? מה את עושה פה?״ שאלתי. ״Re vera, potas bene.״ ענתה. עשיתי עצמי מבינה והנהנתי בחיוב. היא מכניסה יחד עמה בחור מוכר. פצח גרונו ואמר: ״סלחי לאמי. בדיוק חזרנו משליחות בקלנסווה.״

[rectangle4u]

עדכון 6#

זיכרונות מציפים אותי בדמעות הזולגות אל ראותי שלא ראו סיגריה כבר 25 שנה. אני זוכרת אותה- 11 למרץ, שנת 90′ אחרה”ס. התעוררתי בבוקר לשביזות יום א׳, כאשר צלצול הטלפון ״מי שנכנס אדר״ פוקח את עיניי. הדוקטור מודיע כי אני עומדת להמליט את בני, יופז, לתוך המשחק המופלא שנקרא החיים לאחר המון מאמצים והצעות רבות לאפידורל. היום, אני כבר אישה עצמאית, כל מה שמחזיק אותי אלו המילים המלטפות מפי ילדיי שופעי השיער. רק אתמול בתי, רבב, אמרה לי בקולה הצלול: “אמא, צטטי לי כמו שציטטת לי כשהייתי ילדה קטנה”. התרגשתי והנהנתי בחיוב. פצחתי את גרוני ולאט אט, בשקט בשקט דיקלמתי: “ סובי, סובי, ממטרה, הי! סובי, סובי, ממטרה, לפזר פניני אורה, סובי והתיזי מים! אני ובעלי, אבי, פתחנו עסק חדש לשניצלוני תירס בצורת מאובנים כדי להוסיף קצת פלפל לחיינו, אך כך גם ליבנו מתאבן. בכל זאת, ארבעים וחמש שנים יחדיו זה לא צחוק. הייתי זקוקה לנופש. יצאנו ליקנעם. בטן גב, בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. יצאתי בן אדם חדש, החלטתי להקים עמותה לנפגעי הסטטוסים של חנוך דאום, תרמתי 80,000 שקלים חדשים למען שיעורי אקורדיון בבתי ספר יסודיים והוספתי את המילה “צְלוֹרפ” (טישו משומש) לשפה העברית.

חלמתי על ערן, בני ש”טס לחו”ל”, הלילה. הלכתי ביער סבוך עם עצי זית, הירק האהוב עליו. שמעתי את הצחוק המלטף שלו ואת דמעותיו הצלולות. רקדנו. הו, כמה שרקדנו, ולבי פעם יחד עם קצב המוסיקה החזקה שהתנגנה במוחי. הוא אפה לי עוגיות חמאה כמו שנהג לאפות. ריח קוקוס-וניל עף בחלל היער הישר מן העוגיות העשירות באהבה. לא הוצאנו מילה, רק הבטנו אחד לשני בעיניים ונתנו לדשא הרך ככרית לחמם ולעטוף את ליבנו. בסוף החלום ערן התרחק והתרחק ממַסָּתי עד שלא ניתן היה לראותו. התעוררתי בסיפוק גדול והרגשת חיים. האם אני מתחרטת על מעשי? בכן, לא. כמובן שהגעגוע מציף את גופי הזקן, אך מה שנעשה, נעשה ואין ביכולתי לשנות זאת. אחרי הכל, כולנו מתים בסופו של דבר. אז כמו שגולדה מאיר תמיד אמרה: "My name is מאור אדרי.”

בנוסף, רציתי להגיד תודה לכל קוראי ותומכי הנמצאים אי שם ברחבי כדור הארץ. התגובות שלכם מחממות את ליבי. בקשה קטנה לי אליכם, אשמח אם תשלחו לי כל שאלה הנמצאת בראשכם דרך פינת השאלות או הודעה בצ’אט האתר כדי שבעדכון הבא אוכל לענות עליהן.

עד הפעם הבאה, חגית, צוות מלבן.

[rectangle4u]

עדכון 5#

שלום לקוראי היקרים, כאן חגית. זמן רב עבר מאז עדכוני האחרון והייתי רוצה לדבר קצת על התקופה האחרונה. הרגשת הפספוס, האכזבה, הכישלון, התוצאה, ההכחשה, השיתוף, המיחזור, הבלבול, ההונאה, האהבה, הנכזבת, הגאווה והגעגוע. כן. הגעגוע. שנים אני מרגישה בבועה סגורה ולא ניתנת שום אפשרות להיכנס לבועה. דחפתי!! דחפתי את הבועה!! לא. שום תזוזה. שום תחושה. שום. שום. שום. למה?? למה אמא?? כאשר אני, כבר אישה בוגרת, הלא צריכה עזרה. ופתאום, כאשר שיחות הטלפון החוזרות ב6 בבוקר ושוב גם ב9 בערב שלך, אני נזכרת ש.. די. אני מסתכלת את הטלפון ואומרת לעצמי: “חגית. תתאפסי על עצמך. את יכולה לעשות את זה. את יכולה למחוק את רגשותייך העזים כלפי אמך ולהסוות את השקרים. את הבלבלות.” כאשר אני עונה, אני שומעת את קולה הצרוד והעיראקי: “חגיתי???? חגיתי...???” היא צועקת. “כן אמא...” אני משיבה. “הכל בסדר? את נשמעת קצת בוכיה.” אני נאנחת ומחזירה בתשובה: “כן אמא. הכל בסדר. הכל. בסדר.” אני שומעת את דמעתה זולגת לגרונה. שתינו נזכרות בערן. אחרי דקת דומייה, אני שומעת את קולה של אמי אומר: “הוא היה ילד טוב.” אני מחייכת חיוך שובב ומשיבה: “כן.” אני בימים האחרונים מתחילה להתחרט על מה שעשיתי לערן. למה ערן? הומו? ממך לא ציפיתי. זה לא שאני הומופובית או משהו. אני מקבלת את האחר ואף מפנימה את דעות השונה. זה מתוך דאגה.. אהבתי אותו. הוא היה כמו בן בשבילי. בעלי, לא לא, אישי. כן. אישי. אישי, אבי, מאוד קיבל אותו איך שהוא, איך שהוא לא, למה שהוא, מתי שהוא. ערן יצא מן הארון הצפוף החשוך בפני אישי, קודם. אבי אמר לי שערן הומו לכן הכינותי מראש. הסכין הייתה מונחת על מגירה וכך גם הלב שלי. כאשר פתחתי את המגירה, כך גם רגשותי נפתחו. בשניות האחרונות של ערן בחיים, הוא ראה את פרצופי הסתמי והקודר מסתכל עליו בדממה בוכיה. ודמעה זולגת. כן כן. היא זולגת. לגרונו. כן כן. גרונו.. פיו פיו! קולות הרקע נשמעו. בורא עולם צורח עליי. “חגית!!!! חגית!!!!! ילדה טיפשה.”. “אבל אלוקים... נו למה??”. הוא שתק. אז נרגעתי. ים שקט חלל בליבי. האח.. נאנחתי.. זהו סוף היום. הכל חשוך. חוץ ממנורה קטנה המעמעמת בחדר המסדרון. הראש נשכב על הספה. אני. בבית גדול. לבד.

תודה רבה שקראתם מתוקים. נתראה בעדכון הבא. ועד פעם הבאה ניפגש בסיבוב. :)

צוות מלבן

[rectangle4u]

עדכון 4#

בזמן האחרון קיבלתי מספר רב של הודעות המבקשות שאספר קצת יותר על עצמי מעבר לפוסטים הקודמים. אז כך, שמי חגית, גיל לא אומרים אחרי 40 חחח, ילידת קריית אונו, אישה חזקה ופוריה יש האומרים שאני גרסא נשית של זאב ז׳בוטינסקי. אם לשלושה ילדים שובי לב: ערן הבכור (זכרונו לברכה), רבב ויופז המשבח. כרגע אני נשואה לאבי (אל תבלבלו עם אליעזר בן יהודה חחח). אני ואבי הכרנו במסיבת כיתה שכבתית, שם הוא הציע לי חברות, הזלתי דמעה ומיד התרגשתי. מאז אנחנו ביחד, אני מודה לאלוקים על מעמדי המכובד. אני כרגע מדריכת חוגי קייטנת “עשבים ונהנים”. הייתי אומרת שחיי היומיום שלי משעממים ואף מעוררי פיהוק. אני מתעוררת, מכינה כריכים לילדים, מקלחת את זיעת הלילה שנשרה עליי ומתחילה את היום. אך מידי פעם יש יוצאי דופן לא רגילים ואף מיוחדים כמו לדוגמא, אירועי השחמט החודשיים במועדון הכיף הרשמי אליו אני הולכת מידי חודש. כאשר אני הולכת ברחובות גבעתיים, אני מרגישה חוסר ביטחון וחוסר התפתחות רגשית ופיזית. מעריצים צועקים לי ברחוב ומורידים לי את הביטחון העצמי. עם זאת, ישנם גם מעריצים התומכים באמונותי ואף תומכים בדעותיי הרגשיות והרוחניות וכך הביטחון העצמי שלי עובר ללא תקלות. ברצוני להודות לכל קוראי העדכונים שלי ולכל ההילולים והשיבוחים. מצטערת על הפוסט הקצר, תוכלו ללמוד עליי עוד בעדכונים הבאים ואל תשכחו: “הכסף מגביר את היצר האנוכי ומסית בכל כוח למעשים מקולקלים.”

צוות מלבן, חגית.

[rectangle4u]

פינת הכיף של רון ויובל המורה לערבית 1#

היי אנשים וברוכים באים לפינה של רון!!1אחד למרות שהאתר #מלבן עדיין לא נהיה ויראלי אני מקווה שהפינה שלי תהיה ואז אני אוכל לעזוב את חגית ולהקים אתר משלי. בנימה זו שתהיה לכולם שבת שלום (למי שחוגג) ולילה מלא מחשבות.

[rectangle4u]

מה שלומנו היום?

בסדר

צוות מלבן

[rectangle4u]

עדכון 3#

שלום קוראים יקרים, חגית כאן שוב. אני שמחה בזאת להצהיר שהבן הזקונים שלי, יופז, מתחתן. אני ישבתי בסלון כרגיל, קראתי ספר ״משוואות ומכפלות בני גורן״, כאשר לפתע, יופז מתקשר אליי מהאייפון שלו ומספר כי הוא מתחתן עם חברתו היקרה בוּשׂמָת. ניתקתי את הטלפון, והתחלתי לבכות. נפל לי האסימון שלפעמים חלומות לא מתגשמים וכדי להצליח בחיים צריך להתקדם הלאה. לפני כמה ימים חגגנו יום הולדת 30 לבת שלי, רֵבּבּ. הבאתי איתי עוגה ושמתי אותה על השולחן. לפתע, שמעתי קול צרוד משתעל ואומר: “מי הכין את העוגה הזאת? חגית?”. לא חשבתי פעמיים ועניתי: “ וּבּכן לא, יש לומר כי העוגה נאפתה על ידי, אך מי שבאמת עבד קשה אלו הפועלים שהפרידו בין קליפת הגרעין (הסובין), לבין הקמח שנמצא בפנים הגרעין (אנדוספרם) ובתוך כך גם הפרידו את הנבט שנמצא בקצה הגרעין. ומי לדעתך מרסק את הגבעול של קנה הסוכר במפעל ופורס את סלק הסוכר? אני? לא יקירתי. אך מה לעשות שלכתוב את כל שמות הפועלים למען מתן הוקרה והערכה זה מעשה לא פרקטי ואף לא ניתן לביצוע. אז לא, לא אני הכנתי את העוגה, אני רק זו שחיממה את התנור ל170 מעלות וחיכתה במשך 30 דקות. מחר אני ובעלי אבי, חוגגים 30 שנות נישואין. לא מצפה למתנה גדולה מידי אולי רק איזה סוף שבוע בקרפטוס עם חצילים על האש. עברו כמה ימים מאז שבני, ערן, נפטר. ההלוויה הייתה מאוד עצובה. נגעתי בקברו ולחשתי בקול כבוי: “גם כשקשה, תצייר משושה”. תמיד אמרתי לו זאת בצעירותו והוא היה מחייך חיוך גולמי ושובב שכזה. לא מצטערת על מה שעשיתי. נתראה בפוסט הבא ואל תשכחו- הספק הוא תחילתה של האמונה. צוות מלבן.

נ.ב. הייתי שמחה לעשות פינה נחמדה בעדכון הבא, בקשות מיוחדות? כתבו לנו.

[rectangle4u]

akuo, tbh mrhfv gzrv ctupi sju;/ thl njkhpho apv cneks,?

שלום מר אנונימוס, כדי להחליף שפה מקלדת לחץ על אלט שיפט.

צוות מלבן.

[rectangle4u]

טל מוסרי אחד המגניבים ומלבן סתם מעפן

אנו לא מתעסקים עם פרחחיםצוות מלבן

[rectangle4u]

קריאה לא שגרתית התקבלה במוקד 100: תושבי המושב בית חנניה שבצפון הארץ דיווחו על תנין שנמצא כשהוא משוטט באופן חופשי סמוך למושב. שוטרים הגיעו למקום, תחמו את התנין ועקבו אחר תנועותיו עד להגעת הגורמים המקצועיים. במקביל, נבדק חשד לרשלנות מצד בעלי החווה שאליה משתייך התנין

[pita-bread-party]

פעם-בכמה-זמן: שוקו בשורות קצרות

פעם

כשעוד היית

כליל

והיה לך

דוב אכפת-לי

-כחול

תכול כזה

אז אהבת את

החיים

וגם את

טיקה מל

אם כולנו

ננסה למהר

אולי נספיק

כי האוטובוס

בדיוק בסיבוב

ויש זמן

לקנות שוקו

בשורות קצרות

מאת: עדיאל בורג

[rectangle4u]

מסכימה.

[rectangle4u]

עדכון 2#

שלום, זאת חגית כאן שוב. בעקבות הפוסט האחרון שלי קיבלתי המון פידבאקים ושאלות ורציתי לענות ולהסביר קצת כאן על המהות של העדכונים. אני מרגישה בזמן האחרון הרגשתי קוצים ביד צמאל. אני הולכת ברחובות ומרגישה לא בטוחה. אני חושבת שכדי שנרגיש טוב, נצטרך את התמיכה של כל אומת ישראל. נתקלתי אתמול בבחור שהסתכל אליי, חייך ואמר: “תגידי, מה... אמרו לך פעם שאת דומה לאשתי הראשונה?” הסתכלי במבט חולמני ועניתי: “מה יש לך אישה ראשונה?” הוא השיב לי בפרצוף מבולבל ואמר: “לא.” מאז אני לא מצליחה לישון בלילות, כבר לא אוכלת, לא עונה למיילים, לא מוציאה את מיצי, הגור שלי, לטיול, איבדתי חשק לחיות. אני מפחדת להגיד לילדים שלי שזרקתי את דג המחמד שלהם לאסלה. אני תמיד אומרת לבן הבכור שלי, ערן, לך לאיבוד או שלא תלך בכלל. הוא עוצם את עיניו, מחייך חיוך רחב שמגיע עד האוזניים ואומר: “אמא, אני הומו.” אני משפילה מבט, מוציאה את הסכין ואומרת לו: “ערן, היום אתה מת.”. מחר אני יוצאת לטיול עם גיסתי לחוות הנמלים בירושלים. שמעתי מזג אוויר פיצוץ. אני קוראת לכל הקוראים שלי לבוא גם, אולי נתראה, אני אשב ליד העץ ואחלק חתימות ואצטלם עם מעריצים תמורת מחיר סמלי. כמה פעמים הסתכלתם על עצמכם מול המראה ואמרתם: “מה עם המציאות שנכפתה על הערבים בישראל עקב הפיכתם למיעוט במדינה השולטת בהם והנמצאת בעימות עם שאר בני עמם הפלסטיני ואף עם חלק ממדינות ערב, שהביאה להעמקת רמת המודעות הפוליטית ולהגברת נכונות לתרום למען שינוי המצב שלהם ושל בני עמם?”. אני נגעלת ממידת ההשפלה הישראלית, מידת הכישלון, הגאווה הנכזבת. לפני שאני הולכת לישון, אני מביטה למעלה, לאלוקים, ומתפללת לשלום.

עד פעם הבאה, צוות מלבן.

[rectangle4u]

היי שלום האם אתם אתיופים?

זה לא משנה, מר אנונימוס, כולנו בני אדם. מוות מלבן