ayalaraz' blog

[ayalaraz]

אילה, אינך יראה?

קיץ 1955, לילה נטול ירח בטבריה הקטנה של ילדותי. המון כוכבים מנצנצים בשמיים: גדולים, קטנים ואפילו זעירים, ביניהם כאלה שממש קשה להבחין בהם: רגע הם נצפים ורגע נעלמים. אני מביטה בשביל החלב המורכב מריבוא רסיסי אור. אני אוהבת את צירוף המילים ״שביל החלב״ ומדמיינת את הפיות הענוגות המעופפות מסביבו ומפזרות עליו אבק כוכבים.הדרך לביתי הזמני עוברת בשדרה חשוכה של עצי דקל עבותי צמרת, לא מזמן עברנו הנה והסביבה…

View On WordPress

[ayalaraz]

סודות

הייתי בת ארבע או חמש כשהתחילו להגיע לשכונה שלנו בטבריה, האנשים החיוורים, חלולי העיניים שעל ידיהם חקוקים מספרים.

כילדה שנולדה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בארץ-ישראל , שנקראה אז פלשתינה- א״י, לא הבנתי למה אסור לשאול את האנשים האלה שאלות על המלחמה ומהם הסודות שהם שומרים בלב. הם היו רחוקים ממני, הם חיו את הסיוטים שלהם והיו עסוקים בעצמם, ואני חייתי את היומיום שלי והייתי עסוקה בלהיות ילדה.

עברו…

View On WordPress

[ayalaraz]

האיש שגר הכי קרוב לשמים

האיש שגר הכי קרוב לשמים

  האיש עם השערות הסגולות גר כבר שנים בשפיץ של הפירמידה. זה אולי נראה לכם מקום קטן אבל אתם טועים בגדול. השטח של השפיץ הוא 300 מ״ר. עכשיו תארו לכם  את גודלה של כל הפירמידה.

האיש הזה שלצורך הקיצור נקרא לו דידי, כבר שכח איך זה מרגיש מחוץ לפירמידה, אצלו הכול ממוזג וממוחשב, ארוחת הבוקר מוגשת לו בכשכוש זנב, על ידי הפודלים שלו, ולשים לו סוכרזית בקפה – זאת משימה שאנשיו מוכנים להיהרג עליה.

דידי הוא אנין…

View On WordPress

[ayalaraz]

פחד במה ושמלה אדומה

פחד במה ושמלה אדומה

יש אירועים בחיים שהזמן לא מוחק. לא משנה כמה שנים עברו מאז, האירוע נשאר חד וצלול בזיכרון כאילו התרחש אתמול.

על אירוע אחד כזה אני רוצה לספר כאן. אירוע שמעבר למשמעות ההיסטורית שלו, יש לו משמעות נוספת שליוותה את חיי במשך שנים רבות. תוך כדי כתיבה עולות בי תמונות, רגשות, ריחות וטעמים ולרגע קטן אני שוב נערה בת ארבע עשרה העומדת לסיים את לימודיה בבית הספר היסודי (מה שהיה פעם כיתה ח’) ושוב אני מתרגשת והלב…

View On WordPress

[ayalaraz]

החיים כגלגל

View On WordPress

[ayalaraz]

לאן נעלם השלום?

נראה לי שבימים אלה, כשגובה הלהבות רק עולה- הפוסט הזה אקטואלי במיוחד.

View On WordPress

[ayalaraz]

סעודה מפסקת אחת ועוד עשרה אפרוחים

סעודה מפסקת אחת ועוד עשרה אפרוחים

כשאני אומרת ׳אפרוחים׳ אני חשה ברכות קטיפתית של פלומה צהבהבה ומריחה ריח חמוץ-מתוק של אפרוח בן יומו, העולה באפי יחד עם ניחוחו של בצק שמרים תופח ועם תמונה של מטבח קטן, אפוף אדי טיגון, אפיה ובישול. ריח זה מחזיר אותי אל עידן התמימות, ואתו עולה בי געגוע אל התקופה שבה החיים היו פשוטים ומספקים, והשמחה על המעט שהיה – הייתה גדולה מהצער על כל מה שלא היה.

זאת הייתה תקופת הצנע.

גרנו אז בטבריה, בבית קטן מוקף…

View On WordPress

[ayalaraz]

איך אני רוצה את השנה החדשה?

איך אני רוצה את השנה החדשה?

לאחל  לאחרים ‘שנה טובה’, זה קל. אפשר לאחל  אושר. אפשר גם לאחל בריאות. ואפשר הצלחה שזה גם אושר וגם בריאות. זאת ברכה גלאט כושר ומאה אחוז פוליקלי קורקט. לא חמה מדי  ולא קרה מדי . מתאימה לכל אחד, בין הוא מצד ימין של המפה הפוליטית ובין אם- משמאל. בין מזרחי ובין אשכנזי. בקיצור, הדרך המושלמת ללכת בין הטיפות (ולא אמרתי ‘לצאת יבש’- כי אין אופציה כזאת. בדוק!) לאחרונה, שמתי לב, שכולם נזהרים מאוד מן הברכה…

View On WordPress

[ayalaraz]

מקטורן לאישה מחשוף לגבר

מקטורן לאישה מחשוף לגבר

בחורף 2000 פנה אלי דר’ רוביק רוזנטל, עורך כתב העת ‘פנים’- לתרבות, חברה וחינוך ובקש ממני ל’חזות’ איך תתפתח האופנה במאה ה-21. משימה לא פשוטה בכלל, מה עוד שגם אתם וגם אני יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן בית המקדש  (“מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים…” גמרא, בבא בתרא, דף י”ב עמוד ב ).

על אף הסיכון הכרוך בניפוץ תדמיתי המכובדת- נעניתי לאתגר. את מה שכתבתי לפני חמש עשרה שנה,…

View On WordPress

[ayalaraz]

אלכסנדר מק-קווין

יש כוכבים שאורם מגיע אלינו כאשר הם עצמם כבר כבו ואינם (חנה סנש)

זאת הציטטה שעלתה במוחי כאשר צפיתי בתערוכה המופלאה של אלכסנדר מק-קווין ‘יופי פראי’, שהוצגה במוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון, מאמצע מרץ עד תחילת אוגוסט 2015, ושברה את כל שיאי הצפיה שנרשמו בתערוכות במוזיאון זה, עד כה.

שמלת הכלולות עם ההינומה שנפרשת מעל מסכת אביר ומצמיחה קרניים

לאור הביקוש הרב לכרטיסי כניסה , הוחלט, ברגע האחרון, לאפשר את…

View On WordPress

[ayalaraz]

אבודים בסנט. פטרסבורג

יש לי חלום רע, שחוזר על עצמו, אבל בכל פעם, בוואריאציה אחרת. בחלום, אני נמצאת בעיר זרה ורוצה לחזור לבית המלון שבו אני שוהה, אבל אז אני קולטת שאין לי מושג איפה נמצא בית המלון. אני נתקפת בפאניקה ורצה לחפש את התיק שלי, שבו נמצאת כתובת המלון, ומגלה לתדהמתי שהתיק, ארנק הכסף,  כרטיס האשראי, הסלולרי, והפספורט- נעלמו כולם.

מה שהכי מפחיד בחלום הזה, זאת העובדה שאני לא יכולה להגיע למקום שאליו אני אמורה…

View On WordPress

[ayalaraz]

מחשבות על מים

לפני כשבועיים חזרתי משיט בים הבלטי. צפון אירופה. יוני-יולי. מזג אוויר מושלם. לילות לבנים. שקיעה ארוכה. מים בצבעי זהב.

הים הבלטי שונה בצבעיו מהים התיכון.

בים התיכון- שולטת התכלת. תכלת עזה, באין סוף גוונים של כחול, שאין לו סוף וגם לא התחלה.

בים הבלטי- צבע המים כהה. לפעמים ירוק-אפור, לפעמים כמעט שחור. ולפעמים, ממש זהב. ובגלל שהלילות אינם חשוכים, כי אם לבנים, אתה והים- כל הזמן ביחד.

האור על פני המים

View On WordPress

[ayalaraz]

ירקות סרוגים ויונה לבנה

ירקות סרוגים ויונה לבנה

איזה מזל שזכרונות לא מתיישנים…הפוסט שכתבתי לחג השבועות לפני כמה שנים נשאר רלבנטי גם היום. אנחנו גדלים ומשתנים אבל הילדים שהיינו נשארים תמיד ילדים. חג שמח לכול קוראי הבלוג של אילה רז

View On WordPress

[ayalaraz]

סוף טוב לסיפור בלשי

סוף טוב לסיפור בלשי

Originally posted on הבלוג של אילה רז:

ארבע שנים עברו מאז פרסמתי את הפוסט הזה בXnet והנה היום קבלתי במייל אישור לכך שההנחה שהנחתי לגבי מיקום ומועד צילום התמונות היה נכון.  תצוגת האופנה הזאת התקיימה בקפה ‘גינתי-ים’ בשנת 1945 והדיווח על כך הופיע בעיתון ‘פלסטיין-פוסט’ בתאריך 18.7.45.

תודה רבה לקורא נתן קלמן שטרח לשלוח לי עותק מן הכתבה שהתפרסמה בעיתון ‘פלסטיין-פוסט’.

תצוגת אופנה נשכחת מאוסף…

View On WordPress

[ayalaraz]

סוף טוב לסיפור בלשי

סוף טוב לסיפור בלשי

ארבע שנים עברו מאז פרסמתי את הפוסט הזה בXnet והנה היום קבלתי במייל אישור לכך שההנחה שהנחתי לגבי מיקום ומועד צילום התמונות היה נכון.  תצוגת האופנה הזאת התקיימה בקפה ‘גינתי-ים’ בשנת 1945 והדיווח על כך הופיע בעיתון ‘פלסטיין-פוסט’ בתאריך 18.7.45.

תודה רבה לקורא נתן קלמן שטרח לשלוח לי עותק מן הכתבה שהתפרסמה בעיתון ‘פלסטיין-פוסט’.

תצוגת אופנה נשכחת מאוסף “ביתמונה” סיפור בלשי על פענוח ההיסטוריה דרך…

View On WordPress

[ayalaraz]

לאבד ולמצוא

כל מי שאיבד פעם משהו שהיה יקר לו ואחר כך מצא אותו, מכיר את ההרגשה הנפלאה הזאת של שמחה המעורבת בתחושה עמוקה של הכרת תודה. למי? כל אחד למי שמתאים לו. המאמינים יודו לאלוהים- האתאיסטים יודו ליקום, והאופורטוניסטים- למזלם הטוב. תחושת השמחה על הדבר שנמצא  מחדש, גדולה יותר, ככל שהדבר שאבד היה יקר לנו יותר. חבל כל כך שהרבה פעמים רק כשאנחנו מאבדים משהו, אנחנו מעריכים אותו במלוא ערכו.

אם לא אבדנו מעולם…

View On WordPress

[ayalaraz]

לא תמיד תהיה לנו פריס

לא תמיד תהיה לנו פריס

בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת”א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג’יר- העריצו את הגנרל דה-גול.  בתי הכולבו המהודרים  גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes,  Au Printemps)  אפפו אותי בכניסתי בענני בושם,  ובפתחן של המסעדות…

View On WordPress