בשבת, יממה מאוחר מהמתוכנן מזה כחודשיים, יצאתי מתל אביב. העמסתי במכונית מזוודת טרולי עלייה למטוס עם מכנסיים לסוגיהם והלבשה תחתונה, תרמיל גב לואה, קנייה ראשונה בדמי שחרור לפני 31 שנים, מלא בחולצות לסוגיהן, גרביים ותיק רחצה, תיק ספורט עם ספרים ועזרה ראשונה. בנוסף לקחתי צידנית רכה עם קפה ותה מסוגים שונים+תבלינים, אוכל לרובין, דיג'ירידו, חליל סופראן + ספר תווים, סקייטבורד וסאפ מתנפח + משאבה. נסעתי את שעת הזהב לאורך כביש החוף, עצרתי ב"ילו" של ניייייייייייר, קניתי במבצע שני "מו" בחמש שקל, לעשות מו עם מוס פחות שומן הרגיש לי תועבה לתפארת תחילת המסע. המשכתי לנסוע דרך השדות, המטעים ובריכות הדיג מדרום לעתלית לכיוון עין כרמל. השמש ירדה לגובה האדמה, הדיונות במערב בלעו חלק מהאדום והיתר צבע לי את המסביב. ב"עין כרמל" התיישבתי על הספסל מול החלקה המשפחתית בבית הקברות לאכול את ה"מו" עם רובין ולדנדן בפעמון אבני נחל צופר שעשה טושן לפני שנתיים ורק לפני שבוע נתלה בידי תמתמ. רובין התעקשה לרדוף אחרי להקת הטווסים של הקיבוץ, צווחותיהם ויכולתם לרוץ, לעוף ולהגדיל את נפחם שילהבו את תשוקתה. בינתיים השמש שקעה, החשיך ועדיין, המלונים הזהובים בשדות לא איבדו מזוהרם. נראה שהקטיף הסתיים ומה שנשאר אולי בגדר לקט, שכחה ופאה. לקחתי שלושה. מבחינתי עדיף היה שמדובר בגניבה כי היעד הבא הוא אהרון, צדיק גדול בתורה ונורא רציתי לקלקל לו את הקארמה.
שני צריפי נחלת משפחת קיתה בדר'מז' קיבוץ "כפר הנשיא" היו חשוכים כצפוי. הייתי הכי שקט שאפשר אבל אצבעות כלבה על משטח העץ מקימות מתחזקים מתרדמתם. אהרון יצא עם כפכף טפח בעזרתו ושאג קסססס קסססס כשלהפתעתו הוא ראה אותי מגיח מהחנייה. התקשקשנו קצת, היה לו קשה לעכל שרובין היא הסיבה לשימוש בלשון רבים כשאמרתי לו ש"אנחנו" נבוא לבקר. הוא חזר לישון כיוון שעוד מספר שעות הוא קם ללימוד ולתרגול מדיטציה. השנה הוא מעמיק בפראניאמה, סדרת תנועות נשימה משעממות שהוא יעשה, כמו שאני מכיר אותו מספר שנים עד ההעמקה/התקבעות בביצוע מדויק של מנח אחר. באישון לילה הוא קם והתחיל את סידורי היום החדש, לסלק ליחה במעברי האף, לשתות באיטיות כוס מים פושרים ואז צ'אי ולימוד גמרא במרפסת. עכשיו זה גמרא, גם הטקסט שהוא חופר באיטיות משתנה אצלו לפי תקופות. אחר כך הוא התיישב במרכז החדר, מתח רגליו, התנועע ועבר ללוטוס, עטף עצמו בגלימה והתחיל לתרגל שאיפות\נשיפות להזהרת הגולגולת. בזריחה הצטרפתי אליו למדיטציה. הוא שילב מדי פעם תרגילי נשימת מפוח, אני הסתפקתי בישיבה, ראשונה מזה שנתיים. בשלב מסוים הוא פרש לשכיבת גב ואני יצאתי החוצה לרובין שחיכתה לי בקוצר רוח ועשינו סיבוב בוקר ראשון בקיבוץ. כפר הנשיא נחשב קיבוץ "אהבלי" במקצת, לא רציני, תמים, שבזכות מייסדיו האנגלו-סקסיים, נשמרה בו אווירה היפית מעודדת אופוריה. האוויר היה צלול ורק תנועת אנשי צבא נרשמה אצלי כחריגה. כשחזרתי הביתה אהרון הכין דייסת קווקר עם פירות יבשים, ארוחת הבוקר הקבועה שלו. התקשקשנו קצת. הוא שנא את הרעיון שרובין צמודה אלי אך נאלץ להמשיך להתבונן ברגשות האיבה שלו. מתוך 24 שעות אהרון ישן 6 שעות. לילו מתחיל בשעה לימוד תורה, 4 שעות התבוננות בוקר ואת 12 השעות עד לשעתיים התבוננות ערב שלפני השינה הוא מחלק בין סידורים, לימוד, קריאה, אכילה וישיבות מדיטציה קצרות של חצי שעה עד שעה. הוא מתקשה בקריאת ספרי בדיון ולכן התפלאתי שראיתי את "הגברת עם הקמליות" של אלכסנדר דיומא הבן שמיד החרמתי לזריקת קריאה. מסתבר שהספרנית בקיבוץ הציעה לו. ראיתי בהמלצתה לקרוא ספרות צרפתית צעד רומאנטי, לו נשאלתי הייתי שולף מהמדף ריאליזם קודר כצ'רלס דיקנס או רומן היסטורי כ"קוו ואדיס" ושמחתי בשביל שנינו על בחירתה.
יומו הראשון של מסע הניצחון חלף באי-לימוד שימוש באייר-מק המשודרג שלי. עדין לא מותקן בו אופיס, רועי שנתן לי את צינור האוויר לנסיעה, עובד על אירגון פתרון זול. בינתיים ההוא שמסרב לשאול אפילו בגוגל איך נוהגים את הפאקן פרארי-מוח שמולי מפנה מקום לילד שדופק סתם על המקלדת, מחפש אותיות ואיך עושים קופי פייסט. כיוון שהצריף השני בנחלת קיתה הוא משרד מרובה פי.סי. של אח של אהרון. וחבר ארכיטקט, שניהם לא בארץ, אין לי תירוץ שלא לכתוב שלוש שעות את חלקו השני של רב המכר החדש, סיבת הסיבות לנסיעה. מדי פעם אהרון נכנס למשרד ועושה את סידוריו שהם בעצם טובות לכל מיני אומללים שנעשה להם עוול והוא כמיטב יכולתו מתקן את הנזק. חלק גדול מזמן הסידורים הוא לחכות ב"ממתינה". השבוע הסידור העיקרי שלו קשור לאפוטרופסות. מסתבר שלאחרונה הכיר בית המשפט במושג "תומך בקבלת החלטות" לאדם/חבר יכול בתנאים מסוימים להחליף מינוי אוטומאטי של בית המשפט כאחראי לאנשים בודדים שמאבדים מסוגלות לדאוג לעצמם (לדוגמא: חולה אלצהיימר שעדין בשלב מודע למצבו)
ביום שני, איך שהתיישבתי לכתוב על כול הטוב והיופי שאופף אותי התחילה סדרה של בומים. הבום הראשון הזניק את רובין מהדשא אלי, בשני היא נעצה את המבט המזוגג "מי אתה" שלמדתי להכיר שנה שעברה בירוטי כיפת ברזל ובשלישי היא נעלמה. בבום הרביעי התחילו ייסוריי מצפון על שאני לא עולה על האופניים ומתחיל לחרוש את הקיבוץ בנואשות, בחמישי, שישי שביעי שמיני על רקע קונצרט בוקר הינדמית : מוסיקה קאמרית מס' 1, אופ' 24 נאבקתי בחסר הנוגע לעניין רגשי. לא היה טעם לצאת לחפש אותה כל עוד היו בומים באוויר. כשהם נגמרו השתכנעתי בקלות רבה מדי שעלי לתרגל TRUST. לקראת שקיעה אזל האימון ולא היה מצב לתרגל מדיטציה ולהתבונן בדאגות שלי ויצאתי לחפש. לאחר סיבוב לאורך הקיבוץ כולל אזור התעשייה וההרחבה עברתי למצב של צייד. למרות הרגשתי שהיא לא רחוקה מהבית העדפתי לשלול את האפשרות שהיא לא תקועה ונמצאת במצוקה באיזה חור. הלכתי ושרקתי עם האצבעות, מקיף את הקיבוץ. לפני שנתיים, כנראה שבגלל טרזן כתבתי "ללמוד לשרוק עם האצבעות" בחמישייה הפותחת של דברים לעשות לפני המוות. לא שיערתי שאשתמש במיומנות. במהלך הצייד פגשתי חברי קיבוץ בעלי כלבים, לרובם היו סיפורים דומים בעברם, מדי פעם הצטרפו אלי בשריקות ואלומות פנסים מצביעי-לייזר ירוקות. יצא שאפילו עזרתי לחבורת מילואימניקים שטעו בניווט והתחילו לריב בקולי קולות א-לה הישרדות.
אחרי חצות, לא רחוק מהבית היא הגיחה, דוברמנית נועזת שלי, שועטת מאחורי, רצה הלוך ושוב סביבי, מאפשרת מגע חטוף, סריקת אצבעותיי בגבה ותו לא. חזרתי למרפסת הצריף והתיישבתי על משטח העץ. אחרי דקה היא הגיעה, נעמדה תחתי ונצמדה לרגלי. ליטפתי אותה והיא ליקקה ידי. כופפתי גבי חיבקתי אותה והנחתי ראשי על ראשה. לאיטה היא סובבה גבה אלי ונתנה לראשי לנוח על עצם העצה, ידי רפויות על רגליה האחוריות, נוגעות באדמה. אט אט גם היא נמרחה על האדמה. אחרי מספר דקות היא קמה מרבצה. הלכתי לתת לה מים טריים ואוכל. היא גמעה את קערת המים במהירות באוכל היא נגעה רק לאחר שמלאתי את קערת המים שנית. נרדמנו שנינו תשושים על הספה במרפסת
theartofmadeline
jbbartram-illu
pixelskylines
blakekathryn
kianamaiart
areudirty