A goodbye note-
It wasn't you, it wasn't your actions. It really wasn't.
באמת אני מבטיחה. זאת אני.
זה לא שלא עשיתם משהו מספיק טוב זה לא שלא הסתכלם חזק מספיק. אני נראית חזקה, בגדול אני גם באמת חזקה. וראיתם אותי בטוב. והרע היה ככ שולי ומטומטם.
לא עזבתי בגלל הרע שהיה לי בחיים. עזבתי בגללי. נתתי לעצמי להפוך לקליפה של אדם שתלויה ברוח, אפילו משב קטן יכל לשבור אותי לחצי.
כולכם חשובים לי. מאוד. והיה לי הרבה אושר בחיים, והרבה תקוות וחלומות. אל תאמינו שלא.
דכאון זה ככ שונה ממה שאנשים מאמינים. זה כאילו העולם בתדר מסוים, בקצב מסוים, ואני האטתי קצת. לא הצלחתי לעמוד בקצב. כל נשימה שלי הרגישה שניה מאוחרת מדי. כל דפיקת לב כאילו התפספסה ברגע. וזה כואב. אפילו לא כואב, זה מתיש.
וזה באמת לא עליכם, כל סבל שהיה לי הבאתי על עצמי, בחרתי שגוי, בחרתי נגדי. והכל פשוט הגיע בקצת הרבה קצת מדי ולא הצלחתי לעמוד נגד הזרם. נסחפתי עמוק מדי והתחלתי לטבוע.
לא היה איך לראות את זה, לכולם יש ימים רעים. מי היה מנחש שזה יוביל לשם.
התכוונתי לקחת ככ הרבה כדורים, רציתי ללכת לישון כמו אבא ולא לקום.
רציתי פשוט לנוח לתקופה ואני באמת מצטערת שזאת צריכה להיות תקופה קבועה.
היו לי חלומות והיו לי הישגים. אני באמת מתחננת שלא תפקפקו בזה. אל תפקפקו בכל שיחה שהייתה לנו, בכל חיוך וצחוק שחלקנו. מבחינתי זה היה אמיתי וככה זה צריך גם להיות מבחינתכם.
אולי פשוט לא התאמתי. ניסיתי ממש אני מבטיחה. אבל אולי לא התאמתי לעולם.
כשהייתי קטנה זה היה הרבה יותר ברור כמה אני לא בקצב הנכון, כמה המוח שלי צעד אחד הצידה מהכל.
למדתי ממש יפה להסוות את זה. למדתי אפילו להיות טובה בזה אבל זה קשה זה סוחט וזה מפורר אותי לאט לאט כי זה לא אני.
אני לא יודעת מי אני. יותר מעשור נתתי לעצמי לשחק משחק, נתתי לזה להפוך להיות האופי שלי ואיבדתי זהות לחלוטין.
אני לא יודעת מה הייתה המטרה שלי בחיים, אולי המטרה הייתה בפועל למות.
תמיד רציתי לנצח את הזמן, היה לי קשה להתמודד עם כל מה שהוא לקח ממני ובפנים תמיד ידעתי שהדרך לנצח אותו זה לתת לו לקחת אותי גם. להבלע בשחור איתו.
נתתי לעצמי לבנות את כל היסודות בחיים שלי מזכוכית, מיסודות רעועים. הספיק שרק עמוד אחד יסדק כדי שכל המגדל יפול וזה עליי.
טעיתי מההתחלה, התבגרתי לא נכון.
בגלל זה אני חושבת שגם מיציתי לטעות במקום מסוים, הכל נראה מזויף הכל נראה לא אמיתי.
אני מקווה שהכל זה משחק וידיאו, שגלגול נשמות זה אמיתי ולא עוד חרא שבני אדם האכילו את עצמם כדי לא לפחד מהסוף.
אני מקווה שאני איפשהו כרגע מתחילה מחדש, במקום אחר בעולם, בתור ילד אחר עם חיים שכנראה יהיו קשים יותר אבל שהפעם אני לא אטעה ככ כמו שטעיתי כאן.
אולי העצב שלי ילך איתי גם לשלב הבא. ואולי טעיתי טעות מרה ואין שלב הבא. אולי זה לא משחק של מריו ואין פה אף שומרי מקום ואין להתחיל את המפה שוב והיה לי צאנס אחד בקונספט הזה של חיים ופישלתי.
אבל אולי לא, אולי אני רק משאירה לכם גוף דומם וזכרונות ואני זוכה להתחיל מחדש.
אני מקווה שהפעם אני אגיע קצת פחות שבורה, פחות עצובה, פחות עייפה.
בבקשה אל תאשימו את עצמכם, חשבתי רק על עצמי כשהלכתי לישון, חשבתי רק על כמה אני עייפה. עוד בחירה אנוכית שלי.
אל תנציחו אותי גם, אין לכם מה. אני לא גלי. אל תקעקעו את הזכרון שלי ואל תעשו מפגשים לזכרי.
יהיה טוב לכם בחיים, אני חייבת להאמין.
נתראה בגלגול הבא




















