סיפור על הצנצנת
המרצה מופיע מול הקהל הרחב. כדי להמחיש את המחשבה שלו הוא לוקח צנצנת ושם אותה על השולחן. לתוך הצנצנת הוא שם אבנים גדולות - כאלה שבקושי נכנסות לצוואר. ואחרי שהמרצה סידר את האבנים בתוך הצנצנת הוא שעל את הקהל: האם אתם חושבים עכשיו שהצנצנת הזאת מלאה?
מישהו הגיב “כן”, אחרים ענו “לא”.אבל המרצה לא אמר מה התשובה הנכונה. במקום הוא לקח עוד אבנים, הפעם יותר קטנות, ושם אותם לתוך הצנצנת כך שאבנים קטנים יחלחלו בין אבנים גדולים. ואז הוא עוד פעם שואל את הקהל: האם אתם חושבים שעכשיו הצנצנת מלאה? מישהו ענה “כן”, מישהו אמר “לא”, והמרצה שתק.
בפעם השלישית המרצה לקח לא אבנים אלא חול. הוא שפך את כל החול לתוך הצנצנת כך שהיא תיראה מלאה לגמרי, כמעט בלי חור אחד בין אבנים לחול. ושעל גם הפעם את הקהל: האם אתם חושבים שהצנצנת מלאה?
והסביר בסוף. אבנים גדולות - אלו דברים בחיינו שהכי חשובים לנו, דברים שלמענם אנחנו חיים. כמו משפחה, אהבה, מפעל חיים... ואבנים יותר קטנים זה דברים הפחות חשובים לנו, כל מיני בעיות ועיסוקים שיש לנו בחיים היומיומיים. והחול זה הסביבה שכל הזמן נותנת לנו אילוצים, בעיות, דברים שמציקים לנו ... ומוסר השכל פה, שאם אנחנו קודם נשפך את כל החול הזה לתוך הצנצנת שלנו, לא נוכל אז להכניס אף אבן, שהוא באמת הדבר הכי חשוב בחיים שלנו.