Revital Dekel

Photographer

[redekel]

צילומי תדמית עסקיים 

צילומי תדמית

צילומי תדמית עסקיים  was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

חרדה בצילום

בסדרת תצלומי נפלאה בשחור\לבן, מנסה הצלמת  Noell Oszvald  בת ה -25 מבודפשט הונגריה, להעביר לצופה את רגשות החרדה הפתולוגיים והבדידות מהם היא סובלת:  " הניסיון הכואב עם תחושת החרדה העזה היא זו שהובילה אותי לצלם את הצילומים שאני מצלמת היום. מה שאני מנסה לבטא הוא תחושה של שלווה שקטה שאני מנסה להשיג למרות המערבולות הפנימיות שלי”

היא מכנה את עצמה אומנית ויזואל, לא צלמת, ומצליחה בעזרת סדרת פורטרטים עצמיים מינימליסטיים, של מחוות גוף פשוטות, שבהן לרוב, הפנים מוסתרות, המשלבות עריכה ומניפולציות דיגיטליות, כך שהתוצאה הסופית נראת כצילום, להעביר תחושות עצמתיות .מצד אחד מצוקה ובדידות ומצד שני שקט, שלווה ושקט, בתוך חשופה של עולם פנימי ייחודי ומרתק.

חרדה בצילום was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

צילום אופנה

רחל אלבו הגיעה אלי לקורס צילום מקצועי, לאחר שכבר למדה צילום בבצלאל, אותו עזבה , לאחר שהבינה שהיא מעוניינת להיות צלמת אופנה פעילה, יותר מאשר אמנית.  הראיה המעמיקה והחשיפה לעולם האמנות בבצלאל, ניכרים היטב בתצלומים שלה והופכים אותם לבעלי עומק ועניין, שכנראה היו חסרים בהם ללא התנסות זאת.

רחל נולדה בפריז ועלתה לארץ בגיל 18, כך שהסטנדרטים שלה לגבי אופנה וסטייל הם גבוהים, כיאה למי  שמגיעה מבירת האופנה של העולם. רחל משתמשת במצלמה על מנת לחשוף את זהותם של המצולמים שלה , תוך הבלטת סגנון הלבוש , האקססוריז הנלווים, הלוקשן והעמדת של המצולמים, כל פרט חשוב לה על מנת ליצור קונספט מקורי.

צילום אופנה מתאפיין ברמת אסתטיקה ויופי גבוהה , ולא ניתן להיות צלם אופנה טוב ללא רגישות לנושאים אילו, רחל משלבת בתצלומיה יכולת צילום פורטרטים מעולה, יכולת לבחור את הדוגמנים הנכונים, ויכולת להשתמש נכון בתאורה ואווירה להדגשת הבגד והטקסטורה שלו.

אני רוצה להאמין שהתרומה שלי, להתפתחות של רחל, כצלמת אופנה, היתה בעיקר הדחיפה שנתתי לה להעז ולהתרכז בצילומי אופנה , להעז וליצור את מה שהיא רואה בדמיונה .

  צילום אופנה was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

צילום ויוגה

צילום ויוגה 

את שירלי מן אני מכירה כבר שנים רבות, כמורה ליוגה, כאישה עצמתית ויפיפייה ועכשיו גם כצלמת ,שעושה את צעדיה הראשונים בלימודיי הצילום. שירלי מגיעה ללימודים כשהיא כבר פיתחה ראייה צילומים התחלתית, היא צילמה באייפון, במצלמת כיס ועכשיו קנתה מצלמה קנון חצי מקצועית, שמצריכה ידע עמוק ומבוסס, על מנת להוציא תוצאות איכותיות מהמצלמה ומהצלמת גם יחד.

השיעורים שאני נותנת לשירלי הם ייחודיים, לא מבחינת החומר העיוני, אלא, מבחינת המבנה שלהם והאופן שבו אנו מתרגלות את הנלמד. בכל שיעור מעשי אנו בוחרות אזור אחר, מעניין, דינמי, חיי , לצילומים, כזה שמפעיל מבחינה אמוציונלית אותה ואותי ומצלמות בהתייחס לחומר הטרי שהועבר בשיעור.

בחלק השני של השיעור שירלי מתמקמת בתנוחות יוגה שונות ואני מצלמת אותה. היא נכנסת לריכוז שלה ואני לשלי.

צילום ויוגה was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

תצלומים בשרות הנצח

   לבית הקברות ברח' טרומפלדור בת"א אני מגיעה כשמתחזקת אצלי תחושת חוסר השליטה בזמן, החיים השועטים במהירות קדימה, העונות המתחלפות. חוסר האונים. עם מצלמה והתשוקה לצלם, אני מרגישה, שמשקל הזמן הנערם עלי , ניתן איך שהוא לנשיאה. שיש כאן בבית הקברות הזה המוקף חומה גבוהה שקט יוצא דופן, התרסה אילמת מול עיר ההולכת וגובהת סביב, הולכת ומתרוממת, הולכת וניתקת מהקרקע אל עבר הרקיע, אל עבר הבטחה מעורפלת של צמיחה.

טמונים כאן אנשים שייסדו את היישוב, שתרמו תרומות מופלאות לתרבות , לפוליטיקה ולחינוך . 5,000 קברים בצפיפות גבוהה ביותר ממוקמים על 10 דונם . בניהם ניתן למצוא את שמעון רוקח, אהרון שלוש, מאיר דיזנגוף, חיים חיסין, מנחם שנקין, ממייסי הישוב, את חיים ארלוזרוב , מקס נורדאו, משה שרת, דב הוז, אליהו גולומב, משה בלינסון, ישראלר וקח, חיים לבנון, מרדכי נמיר, יהושוע רבינוביץ, משה איכילוב, הרב הראשי של וינה: צבי פרץ חיות , שהיו מנהיגים ופוליטיקאים וכמובן גם  אנשי הרוח ותרבות : שאול טשרנחובסקי, חיים נחמן ביאליק, שמריהו לוין, ש. בן ציון, נחום גוטמן, ראובן רובין, אשר ברש, דבורה ברון, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ברוך אגדתי, אפריים קישון, בצלאל יפה, שושנה דמארי.  מצבות שהדורות כולם מסתכמים בהם.

 אין כאן תחושה של בית קברות רגיל, לא סדר, לא מונוטוניות של מצבות ערוכות בשורות ישרות, לא חלקות המסומנות בקפידה, לא שטח גדול, או העצבות שמתעוררת למראה קבר חדש. אין אבלים, אין קבורות כמעט ,ולמרבה הפליאה אין מוות. יש תחושה של אינטימיות, כשעוברים בין הקברים הצפופים וממלמלים  בלחש, בכפיה, את השמות החקוקים על המצבות, מחווה קטנה למארחינו. כן מתעוררת פליאה והדמיון ניצת, כשמתגלות תמונות הנפטרים, בצבע או שחור לבן, עיניי ילדים רכים או נשים וגברים במיטב שנותיהם המביטים בך מתוך האבן.

 תחושת אי נוחות חריפה עולה, כשנתקלים בקברי ה"גלמודים", הפזורים בכל בית הקברות. מי הם היו ? למה ? מתי ? איך זה קורה שחיים שלמים מצטמצמים למילה אחת בעלת הקשר החברתי ? אך גם תחושה זאת מתרככת ומתחלפת בשלווה אמיתית, מפתיעה, מאוששת .          גלמוד: על פי חוק ביטוח לאומי, נפטר גלמוד הוגדר כ"מי שנפטר ונקבר בישראל, לאחר פטירתו לא שולם מענק פטירה ובתום שנה מיום מותו אין בישראל אדם שהוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנפטר".

 "הלידה לאן היא הולכת, והמוות לאן: רואה אני אפרוח מפצח במקורו את הקליפה שגוננה עליו- והקליפה נכנעת ונושרת: נחש משיל את עורו- וחדש צמח תחתיו: הפרח זורם אל הפרי והפרי אל הזרע, ובחיות הזרע כומש הפרי, ובבשול הפרי נובל הפרח, ואך הזרע שוב אל הפרי זורם- אי מקום הלידה ואי המוות.

ורואה אני את הגולם על הקיר, וראש הפרפר המושך לצאת, ומושך ראש הפרפר כלפי מעלה והגולם כלפי מטה:  ואומר אני בלבי: מושכת הלידה כלפי מעלה אל כנפי הפרפר,

והמוות מושך כלפי מטה אל המחילות- והנה הפרפר בתוכו כבר נושא את הגולם הזורם כלפי מטה אל המחילות: ואומר: הגולם ופרפר חד הם, לידה גם מוות, בריאה גם כחידה: ואחד הוא הזורם כלפי מעלה אל הגבהים והאור כלפי מטה אל המחילות והאופל: ואומר אני: אין לידה ואין מוות, והלידה במוות והמוות בלידה, ומקום שם הלידה שם המוות ומקום שם המוות שם הלידה ואין מוות אלא בלידה ואין לידה אלא במוות, ושניהם אחד

הם בזרימה הנצחית אל השונה: ואדם בלידתו כבר מת הנהו, ובמותו חי, כל רגע נברא ונכחד נוסק ונושר נבהר ונאפל: ומקום שם האופל שם האור ומקום שם האור שם האופל, כי אחד הם בזרימה. ורואה אני אדם על החול ראשו נסמך על ידו וגוו כמו שרוע בשלוה של זרימה, ויודע אני כי המוות הוא זרימה: ורואה אני בכל את הזרימה החיה, ואומר אני כן לכאב, כן ללידה ולמוות."  

מתוך :מסע דניאל \ יצחק אורפז

אלבר קאמי בגיל 23 כותב את "פנים וחוץ" ומסיים אותו בפסקה הבאה:

"אחרי ככלות הכול, אינני בטוח שהצדק עימי. אך לא זה מה שחשוב, אם מהרהר אני באותה אישה, שסיפרו לי על אודותיה.שעה שגססה, הלבישה אותה בתה לקראת הכנסה לקבר – בעודה בחיים. דומה, כי המלאכה קלה יותר, בטרם האיברים מתקשים. אולם, בכל זאת, מוזר הדבר, שאנו חיים בין אנשים נחפזים."

#gallery-1 { margin: auto; } #gallery-1 .gallery-item { float: right; margin-top: 10px; text-align: center; width: 25%; } #gallery-1 img { border: 2px solid #cfcfcf; } #gallery-1 .gallery-caption { margin-left: 0; } /* see gallery_shortcode() in wp-includes/media.php */

בית הקברות בטרומפלדור

בית הקברות בטרומפלדור

בית הקברות בטרומפלדור

בית הקברות בטרומפלדור

בית הקברות בטרומפלדור

בית הקברות בטרומפלדור

תצלומים בשרות הנצח was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

למצוא את ויויאן מאייר

ויויאן מאייר (Vivien Maier), מי שנחשבת לאחת מהתגליות הגדולות של המאה ה- 21,  צילמה במשך 40 שנה,  משנות ה – 30 , אך אף פעם לא הראתה את תצלומיה לאף אחד, הם אף פעם לא הוצגו בשום מקום ולא פורסמו, חלקם נמצאו בסלילים שלא פותחו או הודפסו  עד 2007, שנתיים לפני מותה, שאז מגלה אותה , לגמרי במקרה , ג’ון מאלוף, שהיה סוכן נדל”ן  משיקגו, שמול ביתו היה  בית מכירות פומביות, שם הוא קונה  ארגז של נגטיבים, הפותח בפניו עולם נסתר של אישה , שעבדה כאומנת לילדים כל חייה, אך כל אותה תקופה צילמה כ-100000 נגטיבים נפלאים של העיר שיקגו, הרחובות, האנשים, הזקנים והילדים בעיר, ולא מעט פורטרטים עצמיים, המצטיינים בהבנה אנושית , רגישות רבה, ולא מעט מודעות חברתית.

וויאן מאייר, נולדה בניו יורק בשנת 1926. עברה לבדה לשיקגו, לא הייתה בקשר עם משפחתה,  אף פעם לא נישאה  ולא ילדה ילדים. במותה היא מקבלת את הפרסום שלא קיבלה בחייה.  ברגע שג’ון מאלוף, מפרסם את תצלומיה הם זוכים מיד לתגובות נלהבות מצד אנשים בכל העולם ולהערכה רבה מצד מבקרי אמנות.  ג’ון מאלוף שם לעצמו למטרה, להכניס את וויאן מאייר לספרי ההיסטוריה.

וויאן צילמה במצלמת מצלמת רוליפלקס  (Rolleiflex) כפולות עדשה, שנודעה בזכות ממדיה הקטנים, היותה קלת משקל ובעלת עדשות באיכות מעולה המיוצרות על ידי חברת זייס .  הצילום במצלמות בפורמט בינוני נעשה בהתבוננות מלמעלה, כשהמצלמה נמצאת בגובה המותן של הצלם, כך שהמצולמים, לרוב, אינם יודעים שמצלמים אותם, מה שאפשר לה לצלם אנשים ברחוב בהיחבא.

צילום הרחוב (street photography) הוא לרוב צילום המתאים לאדם המרגיש נוח ברחוב ונוח עם אנשים, למרות שבראיונות עם מעסיקיה, לאורך השנים, עולה דמות של אישה גבוהה, לבושה בגדי גברים, מסתורית וקנאית לפרטיות שלה, שהסתדרה היטב עם הילדים בהם טיפלה.

קשה לחשוב על יוצר, שלאורך שנים כה רבות אינו מציג את עבודותיו, אינו משתף ואינו מקבל פידבק משום מקום. מה הייתה המטרה בלצלם על כך הרבה?, האם תכננה שצילומיה יתפרסמו לאחר מותה? . חברה שרואיינה במסגרת סרט שעשו עליה טענה:  “אם ויויאן הייתה יודעת מה קרה לתצלומים שלה, היא הייתה מאד לא מרוצה”.

אותי מעניינם, מספר לא קטן של תצלומים, בהם ויויאן מאייר צילמה את עצמה “self-portrait ”  , הם מספקים רמז  כיצד היא התבוננה בעצמה. כיצד היא ארגה את עצמה לתוך היצירה שלה.

  self-portrait, ויויאן מאייר מצלמת את עצמה:

למצוא את ויויאן מאייר was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

ילדה ושני חתולים

הצלם הרוסי Andy Prokh  יצר סדרת תצלומים נפלא של ביתו הקטנה קטיה והחתול שלה, תוך כדי צילום הפרויקט התווסף להם חתול קטן נוסף, מה שהפך את חייה של קטיה למעניינים עוד יותר ואת סידרת התצלומים של קטיה לסיפור יוצא דופן בתמונות.

ילדה ושני חתולים was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

עצים עתיקים : דיוקנאות של זמן

הצלמת  Beth Moon מסן פרנסיסקו, צילמה במשך שנים  עצים, מהעתיקים ביותר החיים היום בעולם , כשהיא מקדישה 14 שנים מחייה לפרויקט זה , שבמהלכו נבחרו כ 60 תצלומים להכנס לספר בשם “עצים עתיקים: דיוקנאות של זמן”                                                            

עצים עתיקים : דיוקנאות של זמן was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

לבן בעיניים

הצלמת ואמנית הפוטושופ, יוליה טייטס, יוצרת סדרת תצלומים נפלאה של אנשים לבקנים: נשים, גברים וילדים ואומרת  ״כבר כמה זמן היה לי רעיון ליצור ולצלם פרויקט שלם שמשלב לבקנים. הייחוד שלהם הפנט אותי. היופי שלהם כל כך טהור ומדהים בעיני, כאילו הוא נלקח מאיזה פנטזיה או אגדה.״ . לבקנות היא מחלה נדירה אשר גורמת להעדר פיגמנט בשיער, עיניים ועור. אבל זה היא לא רק יוצרת מראה ייחודי, הלבקנים סובלים לעתים קרובות מבעיות ראייה ולעיתים אף מעיוורון, “היופי הייחודי שלהם מהפנט אותי,” כך אומרת יוליה ויוצרת (ללא פוטושופ) עולם פנטסטי, עשיר בכל גווני הלבן ומהפנט.

לבן בעיניים was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

אוליבירו טוסקני

אוליבירו טוסקני \ רויטל דקל

הצלם אוליבירו טוסקני ((Oliviero Toscani) , מעניין אותי בעבודתו ובבחירות שעשה בקריירה שלו כצלם, כיוון שדרך התבוננות באדם ויוצר שנויי במחלוקת זה, ניתן לשאול שאלות חשובות לגבי אמנות: מה תפקיד האמנות בזמננו ? האם צריך להיות לה תפקיד בכלל ? ועוד שאלות רבות . כשצלם כמו טוסקני יוצר משבר בעולם הפרסום, כשהוא מנסה לחבר את עולם הצריכה לעולם הטרגדיה, האם הוא משתמש ב”בנטון” שבה הוא עובד על מנת לחשוף בפומבי, בהיקף כלל עולמי, את ערכיו, את צביעות החברה האנושית ועוולותיה או ש”בנטון” היא זו העושה שימוש ציני בצלם מוכשר עם אג’נדה ברורה ותעוזה, לשם הגדלת הרווחיות של החברה?.כנראה שגם וגם.

הצלם אוליבירו טוסקני נולד במילנו בשנת 1942, למד צילום ואמנות גרפית באוניברסיטת צריך, הוא בעל שם עולמי ככוח יצרתי העומד מאחורי המגזינים המפורסמים ביותר בעולם, בקמפיינים, לאורך השנים: Kunstgewerbeschule”, “”di Kappa, “Esprit”, Chane”l, Fiorucci”,” “Inter, “Snai”,” “Toyota, “della Salute”,” Artemide ועוד רבים אחרים.

כצלם אופנה עבד ועדיין עובד עבור מגזינים כמו Elle”, “Vogue”, “GQ”, Harper’s Bazaar”,” Esquire”, “Stern”  ועוד רבים, במהדורות ברחבי העולם. מ -1982 עד 2000, יצר את הזהות הצילומית, השפה הייחודית  של “United Colors of Benetton”, ותרם רבות להפיכתה לאחד המותגים המוכרים ביותר בעולם. היה אחד המייסדים של האקדמיה לאדריכלות Mendrisio.  לימד תקשורת חזותית באוניברסיטאות שונות, וכן כתב מספר ספרים על תקשורת.

אוליבירו טוסקני, שהפך לחלוץ בעולם הפרסום ושינה את האופן שבו נתפס נושא קידום המוצרים.  עשה הכל בקיצוניות ההפוכה, צילם דמויות ותרחישים המביאים את עוולות העולם לקדמה. תצלומיו נאסרו לפרסום במדינות רבות ולא פעם הוא חולל שערוריות, אבל הגישה שלו עבדה והוכיחה את עצמה היכן שחשוב – בנתוני המכירות.

מצד אחד טוסקני מראה שאנשים הם אנשים ללא הבדל דת גזע מין, הם ממשיכים להיות אנושיים גם במותם, בהוצאתם להורג ובמחלתם, ואומר : “השוני הוא העניין בעולם, ללא שוני אין אמנות” ומהצד השני הוא מחזק את האשליה של המאחד והשווה בין בני האדם באשר הם ופונה למכנה המשותף הרחב ביותר, באופן המזכיר את תצלומי “משפחת האדם” :  שהייתה תערוכת צילומים , שנוצרה על ידי האמן והאוצר האמריקאי אדוארד סטייכן   (Edward Steichen) והוצגה לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב -1955 ושרתה מסר דביק ומתקתק של “כולנו משפחה אחת”

אוליביירו טוסקני קיבל חופש פעולה מלא מבית האופנה האיטלקי. בנו אומר עליו שהוא אדם ששמע מעט מאד “לא” בחייו.  הצילומים שצילם למודעות של “בנטון”, הוצגו ע”ג שלטי חוצות ברחבי העולם, לאורך שנים, עם הכיתוב “מוגש כשירות לציבור ע”י בנטון”.

בניגוד לפרסום הבגדים עצמם, כפי שעשו כל החברות האופנה האחרות,  הצילומים של טוסקני , עסקו ברעיון, במסר חברתי\פוליטי ועוררו רגשות הזדהות או סלידה אך אף פעם לא אדישות. “בנטון” הפכה מחברה קטנה, לאחד ממותגי האופנה המובילים בעולם במהירות. טוסקני זכה ביושר בכינויי ” צלם הזעם”

בדרום אמריקה סירבו לפרסם את המודעות עם התצלומים שלו מפרויקט “black and white”, נאמר לו ,”שכאן, אנשים לא מתחבקים עם שחורים”, דווקא התגובה הזו עזרה לו להבין שהוא עושה דבר נכון. באותו זמן הוא מקבל מכתבי שטנה על צילום שחורים, “גזענות עצומה”, “זעם גזעני” , כך הוא מכנה את התגובות שקיבל.

כומר מנשק נזירה במודעת פרסום ל”בנטון”  באיטליה הקתולית של תחילת שנות ה – 90  , זה מסר פוליטי\ חברתי חשוב, לדבריו.

בגדי צעיר שנהרג במלחמה, ספוגים בדמו, מצולמים למודעת “בנטון”, ייצוג של אדם שמת במלחמה.

על התצלום של הגוסס מאיידס ובני משפחתו ,במודעת “בנטון”: טוסקני אומר “כשהתצלום מופיע בעיתון זה בסדר אבל כשהוא מופיע במודעה זה אסור, בעיית האיידס מקוממת, אבל לא בעולם הפרסום”.

ב1999 מצלם רוצחים הנידונים למוות בבית סוהר אמריקאי , ומסביר שהוא אינו בעד רצח, כמובן, ונגד עונש מוות, אבל מסביר, שאנו כממסד משתמשים באלימות כנגד אלימות ולמעשה נתקעים במעגל נצחי .

הפרסום של המודעות של הנידונים למוות עוררו זעם רב , סדרת הפורטרטים פורסמה בכל רחבי ארה”ב ויצרה תגובת נגד, שהובילה לחרם צרכנים וסגירת רוב חנויות החברה באמריקה. לוציאנו בנטון, בעל החברה, כתב מכתב התנצלות ותרם 50,000 אירו לקרן לקרבנות הפשע. המודעות נאסרו לפרסום בצרפת , גרמניה ומדינות אחרות, בית המשפט בגרמניה קבע, שהתצלומים של האדם הגוסס מאיידס לא פוגעים בכבוד האדם אבל השימוש בהם בפרסום, פוגע.

ב2001 הוא מתבקש ע”י לוציאנו בנטון, בעלי חברת “בנטון”, לבקש סליחה על התצלום של הנידון למוות, ומבחינתו זה לבקש סליחה על המאבק נגד העונש מוות והוא עוזב את החברה בזעם ולתמיד.

יש האומרים שטוסקני למעשה עוסק במה שהוא אוהב ואדם, שלמזלו, אינו זקוק לאישורי הסביבה, לא באמת מקשיב למעסיקיו ולמעשה עושה מה שהוא רוצה.

השפעות על הצילום שלו הגיעו בעיקר מהצלם הגרמני אוגוסט זנדר (August Sander), שתיעוד אנשים מחיי היום יום , ויצר את פרויקט “אנשי המאה ה-20”, בו התכוון למפות את החברה הגרמנית באמצעות מיון של כ-600 דיוקנאות, לפי קטגוריות חברתיות, תעסוקתיות ומעמדיות, צילום גרמניה בגובה העיניים.

טוסקני מואשם ע”י הביקורות, שניצל את הסבל האנושי למען פרסום, כשהפך את האסון לסחורה, על כך הוא ענה ” שמטרתו הייתה למשוך תשומת לב לבעיות בעזרת התצלומים,  ושהאמנות נוגדת למוסר, כפי שאנשים מבינים מוסר”. הוא מנסה להבין למה להפריד את עולם הצריכה מעולם הטרגדיה, אם יש, בסופו של דבר, רק עולם אחד.

אחרי כמעט חמישה עשורים של חדשנות, ופרסום, קולנוע וטלוויזיה, עכשיו הוא מעוניין להחיל תקשורת שונה, מאז 2007  טוסקני מתחיל בצילום “המרוץ האנושי”, פרויקט אנושי על המורפולוגיות השונות ותנאי אדם, כדי לייצג את כל הביטויים, הפיסיים, סומטיים, חברתיים ותרבותיים של האנושות.

כיום עושה דברים רבים, גם קמפיינים לאירגוני מאבק חברתיים.

אוליבירו טוסקני  יצר ללא ספק משבר בעולם הפרסום, הוא טען שלאף אחד, למעשה, לא היה האומץ שלו בתחום הפרסום. הפרסום דורש ביטחון ואילו ביטחון, לדבריו ,הוא ההפך מיצירתיות, ושחיפוש מתמיד אחר מוסכמות חברתיות בפרסום או מחוצה לו, יוצר בינוניות. כיום תצלומים של טוסקני תלויים במוזיאונים, מתברר שפרסום יכול להיות אמנות.

  אוליבירו טוסקני was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

נופים בתוך צנצנת

למעלה משנה אסף הצלם Christoffer Reander נופים בתוך צנצנות, באמצעות חשיפה כפולה, אנלוגית. בפרויקט זה הוא רואה חלום ילדות  או פנטזיה של אספן שאפתן המשמר את הסביבה שלו בתוך אוסף אישי גדול. רוב הנופים לקוחים מהמקום בו גדל, הכפרים של דרום פינלנד, הפרויקט הזה עוסק בחרדת נטישה לילדות שלו, כך הוא מנסח זאת. מבחינה טכנית אין כאן מניפולציות תוכנה או פוטושופ , רק שימוש בחשיפות כפולות, בפורמט צילום בינוני, שהצלם פיתח וסרק בעצמו. ההדפסות נעשות באמצעות Pigmented   Print, על נייר מאיכות גבוהה, הקיים במהדורות מוגבלות.

נופים בתוך צנצנת was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

בקרוב יעלם

בקרוב יעלם

צילום החיים הכפריים הנעלמים בליטא ,פרויקט  צילום נרחב של הצלם הדוקומנטרי  Tadas Kazakevičius , שהחל בשנת 2014  ונמשך 3 שנים, חולש על שטח של 3000 ק”מ , מצולם תוך כדי נסיעה על אופנוע . הפרויקט מתעד את תוצאות ההגירה מליטא, תנועות ההגירה משנות את פניהם ואת אופיים של אזורים ויישובים , והשינוי הבולט ביותר הוא בגודל האוכלוסייה המתכווצת כבשישית מגודלה, השאלה שהוא שואל היא עד לעוד כמה זמן אפשר יהיה למצוא את המשקים הכפריים מעטרים את מורדות ההרים בליטא.

בקרוב יעלם was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

אמנות עם אמא בת 91

בן יצר אמנות עם אמו בת ה91 כדיי שתחוש צעירה שוב

טוני ( Tony Luciani,) אמן קנדי- איטלקי החל לטפל באמו, כשהגיעה לגיל 91 והתקשתה לטפל בעצמה והפך למטפל במשרה מלאה, אך פרט לטיפול השגרתי באשה מבוגרת, הוא החליט גם לכלול אותה ביצירות האמנות שלו, כך שהיא תוכל להרגיש יותר פרודוקטיבית ,תוך ביטויי היבטיי חייה השונים, שהבולטים שבהם הם ההומור ושפע של שמחת חיים . תהליך העבודה המשותף שלהם עורר אצלה חיות מרשימה. בפרויקט עצמו יצר טוני , מבט מחודש על חייו שלו . החיים, לדבריו, אינם ציפייה למוות, אלא, הרצון לחיות.

אמנות עם אמא בת 91 was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

ספנסר טוניק

ספנסר טוניק \ רויטל דקל

  מה שהחל כצילום של יחידים או קבוצות מצומצמות של ערום אנושי במקומות ציבוריים, טפח עד מהרה לצילומי עירום רבי משתתפים בכל העולם, העוסקים בנושאי איכות הסביבה, לא פחות משהם  עוסקים באנשים,  בחברה המודרנית ובמקומנו בעולם. עבודותיו שלספנסר טוניק (Spencer Tunick) ממומנות לרוב על ידי מוסדות לאמנות מודרנית ומטרתן לעורר מודעות לנושאי סביבה ולנושאים חברתיים: תצלומיו עוסקים בהמסת הקרחונים ,בהתחממות כדור הארץ, בשפיכת הנפט במפרץ מקסיקו, בזכויות אוכלוסיות שונות ועכשיו גם בים המלח.

עבודתו של ספנסר טוניק (Spencer Tunick) ברחבי העולם מייצגת עבורי, אמנות במיטבה, הנושאים בהם הוא עוסק, האופן שבו דיבור על איכות הסביבה, הופך לדיבור על החברה האנושית, על עוצמתה, המיוצגת באופן נפלא ע”י רבבות מצולמים ופגיעותה המיוצגת ע”י הערום. העוצמה הופכת לחולשה ומהחולשה צומחת שוב עוצמה, מסדר גודל חדש.

כמובן שהגעתו לארץ ורצונו לצלם נשים וגברים עירומים עוררו מהומה רבה, למרות שהעירום בעבודותיו אינו עירום לשם עירום ועל כן לא מדובר במיניות בתצלומיו, לא הוא ולא מצולמיו הרבים, רואים או חשים בכך בעת ההתפשטות ההמונית, אי אפשר שלא לחשוב על מה ייצגו בגדים \ מדים לאורך ההיסטריה האנושית ואיזה תחושה של שחרור וחופש מעביר טוניק לצופיו כשהוא מצלם אנשים עירומים.

ב2011 הגיע טוניק לישראל לפרויקט צילום בים המלח הנקרא “Naked Sea” בחוף מינרל ,באמצעותו רצה טוניק, לעורר מודעות בינלאומית לסכנת התייבשותו של ים המלח. הוא קיווה שהמיצב יעזור לבחירת ים המלח, כאחד משבעת פלאי עולם ויעורר תשומת לב בינלאומית לאזור, מה שלא קרה לבסוף.

טוניק: “כמי שעושה אמנות בכל רחבי העולם מאז 1991, ישראל היא מקום שתמיד היה ויהיה קרוב ללבי, והמקום היחיד במזרח התיכון שבו מתקיים חופש ביטוי וחופש יצירה. אני חוזר לכאן מתוך דאגה ואכפתיות מעתידו של ים המלח, ואני תקווה שהנוכחות והמעורבת שלי כאן יכולים להניע את ממשלת ישראל יחד עם כל הגורמים והפעילים המעורבים לעשות מעשה ולהציל את ים המלח. הזמן אוזל ואני לא בטוח אם בעתיד תהיה לנו עוד הזדמנות”.

חמש שנים לאחר הצילומים בחוף מינרל בים המלח, חוזר ספנסר טוניק לישראל לצלם שוב והפעם תחת מעטה של חשאיות על מנת לא לעורר מחדש את ההתנגדות לצילומים עצמם. בצילום נראים 15 נשים וגברים, כשפלג גופם התחתון קבור באדמה, במטרה להמחיש את ההידרדרות האקולוגית המלווה את ים המלח וסביבתו ואת הסכנה המוחשית שבתופעת הבולענים. וכך הוא אומר  “חזרתי לכאן מתוך דאגה ואכפתיות מעתידו של ים המלח ואני מקווה שהנוכחות והמעורבת שלי כאן יכולים להניע את ממשלת ישראל, יחד עם כל הגורמים והפעילים המעורבים, לעשות מעשה ולהציל את ים המלח. הייתי בשטח וכפי שרואים בצילום, אנחנו רגע לפני אסון. אני קורא לממשלת ישראל להתעורר. הזמן אוזל ואני לא בטוח אם בעתיד תהיה לנו עוד הזדמנות”.

תצלומים של ספנסר טוניק שנעשו בישראל:

  ספנסר טוניק was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

גחליליות ביער ביפן

גחליליות ביער ביפן

סיבה נהדרת נוספת לבקר ביפן הן הגחליליות, המופיעות בכל קיץ לתקופה קצרה במיוחד, ביערות, בחורשות ואפילו בחצרות פנימיות בלילה, כשהן יוצרות מופעי אור מרהיבים בזמן מעופן, כשהן מנסות למשוך אליהן בני זוג. צילום הגחליליות בלילה נעשה ממחבוא, ובחשיפות ארוכות , בעזרת חצובה כמובן. העובדה המצערת היא שהגחליליות נעלמות. זה קורה בגלל זיהום אור, אותו אור מלאכותי המציף כל פינה אליה מגיע האדם ואשר מונע מגחליליות לעוף ומקשה על הזכרים למצוא בנות זוג להזדווגות. היעלמות אזורי צמחיה טבעית ושלוליות חורף, בתי הגידול המועדפים על הגחליליות, מחסלת את הדורות הבאים, בזמן שדשנים וחומרי הדברה קוטלים את הדור הנוכחי.

גחליליות ביער ביפן was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

חסרי בית וחלומם

הומלסים וחלומם

פרויקט צילום נפלא, של הצלם Horia Manolache, המעוניין להוציאו כספר לבסוף , של חסרי ביית המצולמים כפי שהם וכפי שהם היו חולמים להיות. הפרויקט נעשה  בהשראת הספר  “בן המלך והעני ” של מארק טוויין ( The Prince and the Pauper), הרעיון מאחורי פרויקט זה הוא לאפשר לסיפור של כל אחד מחסרי הבית להראות ולהישמע.

הצילומים נעשו בבית מלון, במוסכים, אתרי בניה  וברחוב, הצלם מספר שפגש באנשים שלחלקם יש רובים ולחלקם לבבות זהב. אשתו שמשה כאסיסטנטית שלו ועשתה את התספורות ואת האיפור לצילומים, בעוד הוא עצמו מצא את המצולמים והרכיב את הסטודיו הנייד. ההכנות לכל תצלום לקחו כשבוע עד שלושה שבועות.

חסרי בית וחלומם was originally published on Photographytouch רויטל דקל

[redekel]

ציפורי אבן

אגם נטרון שבצפון טנזניה (אפריקה)

הוא אגם מלח השוכן בצפון טנזניה, קרוב לגבול המדינה עם קניה, בהסתעפות המזרחית של הבקע המזרח אפריקאי. האגם רדוד ועומקו פחות משלושה מטרים, רוחבו משתנה בהתאם לגובה המים המתאדים בקצב גבוה במיוחד. באגם ייחודי זה רמת החומציות הגבוהה והמליחות של המים, מאבנת את הציפורים המגיעות לאגם ומשמרת אותן באופן מושלם לנצח. אפר וולקני מהר הגעש הסמוך “אול דויניו לנגאי” (הר האלוהים) מעשיר את האגם במינרלים כמו נתרן פחמתי ונתרן ביקרבונט. אידוי מי האגם משאיר אחריו תערובת של מלחים ומינרלים המכונים נטרון ומכאן שמו של האגם. טמפרטורת האגם מגיעה ל-60 מעלות צלזיוס. רמת הבסיסיות של האגם חריגה במיוחד, והנה אחת מהתכונות אשר בגינן האגם מפורסם, ועשויה להגיע לרמות בין  9 pH ל-pH 10.,   רמות הדומות לרמת הבסיסיות של אמוניה. הטמפרטורה הגבוהה של האגם, וכן בסיסיותו הגבוהה אינן מאפשרות התפתחות משמעותית של החי והצומח. באגם חיים רק מספר מועט של דגים ומיקרואורגניזמים המסוגלים לחיות בתנאים קיצונים אילו. שילוב הכימיקלים באגם גורם גם למים להראות מבריקים כמראה והציפורים המבולבלות צוללות ישר לתוכו. כל בעל חיים הנכנס למים אילו מתאבן במהרה וגופו הופך לגוף אבן. הצלם ניק ברנדט, שצילם את הציפורים והעטלפים שמצא במקום, העמיד אותם בתנוחות שבהן הציפורים נראות חיות ויוצרות גן פסלים מאובנים .

  ציפורי אבן was originally published on Photographytouch רויטל דקל