לצוהרי מבצע שחר העולה החלטתי להעניק לעצמי ולמשפחות בלום ונתניהו את הכבוד המגיע, לא למשוך עוד את קריאת נתניהוז, הבדיה שקרתה באמת של ג'ושוע כהן עם כותרת משנה – אפיזודה שולית ובסופו של דבר אף זניחה בתולדות משפחה מפורסמת מאוד -שכבר שבוע הזדחלתי בכוונה להאריך את העונג, ולגמור אותו בנקודת ציון שולית וזניחה בסכסוך #סופשנחת"....המכונית היתה פורד חלודה בגוון מדברי, משנות הארבעים, ספינתית וחלקה גם, יש לומר, מסוגננת ביחס לתקופתה שתמה זמן רב לפני שהיא גלשה במורד הרחוב שלנו. זו היתה אחת ממכוניות הדגם הראשונות שהתחילו לייצר אחרי ההפסקה בזמן המלחמה, ואחת ממכוניות הדגם האחרונות שהיה להן פרצוף. כוונתי לכך שחזית המכונית, על פנסיה המרווחים בארובותיהם העמוקות וסבכת חוטם הקליע, נראתה כמעט במו בן אדם. היא באה לקראתך במין מראה אנושי מקסים ומטופש. אותו מבט תלותי מכמיר לב שכמעט השכיח את העובדה שנאצי ייצר אותה. המכונית המסוימת הזאת הייתה מרשימה במיוחד, כי הפרצוף שהציגה היה מרוסק. השבכה חסרה, ופגוש הכרום החבוט השתלשל עקור למחצה וכמו התיז את השלג לפניו כמפלסת שלג חסרת אונים.אבל אולי זה היה נתניהו. קודם כל, היו יותר מדי אנשים בפנים. "יותר מדי" פירושו יותר מאוחד. בגלויה ששלח נתניהו הוא לא ציין שיבואו איתו אנשים, אך מרכבת הליצנים שהתקדמה לעברי נראתה דחוסה כל כך עד אשר – מבעד לחלון שלי ולשמשה הקדמית של המכונית – לא היה ברור לי כמה נוסעים יש שם ומה הם עושים: מתקוטטים או מתלבשים?...... הספקתי בדיוק לצאת ולראות את הדלת האחורית של המכונית נפתחת וגופים צונחים על ישבניהם – לא ליצנים בבגדי שרדם, צופרים בצופרים ומלהטטים צלחות, אך לא רחוק מזה: ילדים עטויים עורות כבש, אחד, שניים, שלושה. לקח לי רגע לספור שלושה ילדים: קטן, בינוני, גדול. בשל מעילי עור הכבש הזהים, ובייחוד בשל מרצם שהותר לפתע מכבליו, נדמה שמספרם גדול והרבה יותר. בזמן שהם רדפן זה אחר זה ובין המדרכה לרחוב והשליכו שלג החליקו שתי דמויות גדולות יותר, מבוגרות, מהדלת הקדמית למדרכה. הדלתות בצד הנגדי ודאי נתקעו. שני המבוגרים הללו נראו בתחילה זהים לגמרי זה לזה וחסרי כל מין, כיוון שהיו עטופים בגרסאות גדולות יותר של עורות הכבש שהקטנים לבשו. חמישה מעילים פרוותיים זהים, בעלי חבקי טבעת, שיש לקוות שנקנו בהנחת כמות משמעותית. בשעה שהילדים דהרו סביב המכונית בהמולת תרגולת אש של שהשלכת כדורי שלג והתחמקות מהם, אחת הדמויות המבוגרות הרימה ראש מבורדס לשמיים וצרחה בשפה שבנעוריי רק אלוהים דיבר. היא – כי הצרחה היתה צרחת אישה – בוודאי הורתה לילדים להפסיק לרוץ ולסתום כבר. זה היה המפגש עם משפחת נתניהו בהרכב מלא: די גאנצע משפוחה. בשעה שהאישה רעתה את הילדים, הבעל משך לאחור את ברדסו וחשף את הפנים שזיהיתי, או חשבתי שזיהיתי, מתמונת הפספורט שהודבקה ברישול לפינה הימנית העליונה של קורות החיים שלו: הוא הזדקן. הוא היה אז כבן חמישים, פניו אגוז קשוח בעל תווים מונגוליים משהו, עיני חרצן זית זעירות ואוזני קונכייה בשרניות ופשוט עצומות, קמטים עמוקים בין האף לשפתיים שלא אכנה "קמטי חיוך" או "קמטי צחוק", כי הפה עצמו היה חסר הומור, קפוץ. על ראשו התנוססו שתי דבשות שיער, ובין דבשת לדבשת התגבעה ביצת-גבחת מנומשת מאירה. המילים הראשונות שאמר לי היו: "דוקטור בלום, אני מניח?""נעים מאוד.""דוקטור בן-ציון נתניהו."כן, הוא התעקש להקפיד על תארים בתחילה וכן, הוא לא הסיר את כסייתו המוכית כדי ללחוץ את ידי...." [הנתניהוז/ג'ושוע כהן מאנגלית: ארז וולק הוצאת הבא להבא]
tangentwithtanner
gummygunk
prguitarman
blakekathryn
romaincrisis
yousharknotpass
baratheonpilled
theartofmadeline